הזיכרון נדרש, אל מול מכחישי השואה

ב־27 בינואר 1945, לפני 77 שנים, שוחרר מחנה ההשמדה אושוויץ מידי הנאצים. מחנות ההשמדה הוקמו על ידי גרמניה הנאצית במהלך מלחמת העולם השנייה כדי לקדם את "הפתרון הסופי", לאחר שהתגלה לגרמנים כי שיטת הרצח באמצעות ירי לבורות היתה לא יעילה, איטית ופומבית מדי.

במחנות ההשמדה נרצחו בגז כ־3.5 מיליון יהודים, לצד עשרות אלפי צוענים, שבויי מלחמה ואחרים. ההשמדה של יהודי אירופה, שזלגה ליהדות צפון אפריקה, היתה שיטתית ועקבית במחנות אלה, ורק מיעוט קטן הושאר בחיים לצורך עבודות כפייה וקברנות. עוד בינואר 1943 נודע לשירות הביון הבריטי מידע מדויק, ממברק ששלח קצין בכיר בצבא הנאצי, על מספר הקורבנות היהודים שנספו במהלך שנת 1942 בארבעה מחנות השמדה: בלז'ץ (434,508), סוביבור (101,370), טרבלינקה (713,555) ומיידנק (24,733). למספרים אלה לא נוספו אלו שמתו במהלך הנסיעה למחנות - מספרים בלתי נתפסים, עקב תנאי הנסיעה הבלתי אנושיים בקרונות הבקר שאליהם נדחסו.

ב־1939 נשא היטלר נאום שנגע להשמדת היהודים באופן ישיר, וכך אמר: "היום אני רוצה להיות נביא עוד זו הפעם. אם יהדות הממון הבינלאומית באירופה ומחוצה לה תצליח שוב לגרור את האומות אל מלחמת עולם, התוצאה לא תהיה בולשביזציה של כדור הארץ וניצחון היהדות, אלא השמדת הגזע היהודי באירופה". כרזה הנושאת ציטוט זה הופצה בשנת 1941, עם הנחיה שיש לתלותה בכל משרד ממשלתי.

למה? מה היה הצורך העמוק כל כך לקיים את מבצע ההשמדה השיטתי? במה נבדלו היהודים מהאחרים באירופה, כך שרק חיסולם עד האחרון יוביל לגאולת הרוצחים? שנאת היהודים נובעת מכך שהיהודים אינם קבוצה דתית "נורמלית". היהודים בכללותם לא נראו כמיעוט לאומי "טבעי", בשל היעדר בסיס טריטוריאלי, וכן בשל הרכיב הדתי החזק של זהותם הלאומית ובשל נטיותיהם ה"קוסמופוליטיות". היהודים נתפסו כטיפוס ייחודי של מיעוט שמובחן משאר הקבוצות הדומות לו.

היהדות נתפסה על ידי שונאיה כמצרפת יחדיו רכיבים של ראשוניות וייחודיות, שלא השתלבו בתפיסות היסוד של הקהילה הפוליטית של מדינת הלאום האירופית. התפתחה באירופה תנועה חזקה ועקרונית נגד היהודים מצד מגזרים רבים, תוך תפיסה שאין אפשרות שהיהודים יכולים להפוך לחלק מבניית הלאומיות. דחייה זו נוסחה במונחים מודרניים, חילוניים, לאומיים וגזעניים, כפי שהם באו לידי ביטוי באנטישמיות המודרנית, ובכך נסללה הדרך לשלילת האפשרות שהיהודים יהיו לחלק מהאומות האירופיות החדשות.

גם כיום אנו נדרשים עדיין ליום הזיכרון הבינלאומי לשואה. לא רק לעצם הזיכרון, אלא לעצם המאבק העיקש והשיטתי שמתקיים בזירות רבות נגד הכחשת השואה. דרכם של מכחישי השואה מכוונת לביטול פשעי הנאצים ולהמשך פגיעה ביהודים. כיום רעיון הכחשת השואה זוכה לתפוצה רחבה, לא רק בקרב קבוצות ניאו־נאציות ומוסלמיות רדיקליות, אלא גם בכתבים אקדמיים. טענתם היא כי השואה היא המצאה יהודית, וכי לא נרצחו שישה מיליון יהודים, לא התקיימו תאי גז לרצח המוני של יהודים ולא היתה כוונה להרוג יהודים.

חלק מההיסטוריונים נוקטים את שיטת הדילול וההטמעה של השואה, בכך שהם מדברים על חוסר חשיבות השואה ועל היותה פרט שולי ולא חשוב. להבנתם, היו אירועי רצח עם והשמדה רבים במהלך ההיסטוריה, ומכאן שאין ייחוד דווקא לשואה. טענה נוספת היא כי זיכרון השואה מעיד על קיום מכונת תעמולה נגד הנאצים על ידי יהדות העולם, בשיתוף עם ארה"ב. כמו כן, השואה היא זיוף שהמציאו הציונים, על מנת להצדיק את הקמתה של מדינת ישראל ואת נישול הפלשתינים מזכויותיהם על כל שטחי פלשתין.

המאבק מצוי בעיצומו, וכל אחת ואחד מאיתנו נדרשים גם ביום הזיכרון הבינלאומי לשואה לדקה אחת של שקט, התבוננות והרהור על שנעשה בשואה, ולדעת שנועדנו לזכור ולא לשכוח.