צריך לשים את הדברים על השולחן: ישראל לא מסוגלת לצאת למערכה באיראן לחיסול מיזם הגרעין. האופציה הזו קיימת בעיקר באולפני התקשורת. כמובן שהיא גם נוכחת בשיח המדיני של בכירי המערכת הביטחונית, הטוענים - על רקע חידושן האפשרי של שיחות הגרעין - לחופש הפעולה שיש לישראל ועל האופציה הצבאית העומדת לרשותה.
העמדה המוצהרת והרשמית הזו מובנת כמעט מאליה. היא חלק מהמשחק המדיני. ישראל אינה יכולה לשדר כלפי חוץ רפיסות ותבוסתנות. לנוכח איום הגרעין והאסטרטגיה ארוכת השנים שבה נקטה, היא חייבת לשדר נחישות ותקיפות.
בפועל לא רק שמלחמה גלויה עם איראן היא דבר שגדול מבחינה אופרטיבית אפילו על המעצמה האזורית של המזרח התיכון, אלא שספק אם ישראל חפצת היציבות והשגשוג הכלכלי תהיה מסוגלת לעמוד בתוצאותיה של מערכה כזו, ובעיקר להיקלע ביום שאחריה למציאות כרונית של טפטוף בלתי פוסק של ירי על עריה באמצעות טילים ארוכי טווח וכלי טיס בלתי מאוישים. או אז יכולת ההכלה המוגבלת של אזרחי המדינה עלולה להדהד את התחושות הזכורות מהגבלות הקורונה.
לחדשות הרעות הללו לגבי מרחב האפשרויות האופרטיביות המוגבלות מול איראן מצטרפת תמונה אסטרטגית ממש לא נוחה. ארה"ב הפרוגרסיבית לא תעשה עבור ישראל את העבודה השחורה של השמדת מתקני הגרעין באיראן, על אף שהיא היחידה המסוגלת להצליח במשימה כזו. כפי שזה נראה כרגע, ממשל ביידן הוא הגרוע ביותר עבור ישראל אפילו בהשוואה לממשלו של ברק אובאמה.
המיאוס האמריקני כלפי מעורבות במזרח התיכון ועניינו למשוך ידיו מעיסוק במרחב זה, בדומה למודל החפוז של הנסיגה מאפגניסטן, מנתבים אותו ישירות לעבר הסכם גרעין חדש עם טהרן. זהו הסכם שלא רק יהפוך את איראן למדינת סף גרעינית אלא ישחרר אותה ממשטר הסנקציות שהקפיד בו הנשיא הקודם טראמפ, מה שיהפוך בוודאות את איראן למעצמה אזורית לכל דבר ועניין.
בנסיבות אלה, ישראל אמנם עושה מאמץ אחרון וכמעט נואש למנוע את התרחיש וליתר דיוק לסחוט עוד קצת טיפות מהזמן ההולך ומתקצר. אבל דווקא בגלל מיעוט האפשרויות האופרטיביות והכיוון הוודאי שאליו צועדת איראן, המרגילה את המערכת הבינלאומית למציאות של מדינת סף, נדרשת חשיבה מחדש לגבי האסטרטגיה הכוללת של ישראל בנושא.
איראן כמדינת סף גרעינית איננה דבר סימפטי במיוחד. אבל האיום הנשקף ממנה אינו מתמצה באפשרות כי משטר האייתוללות האסלאמי יעשה שימוש אקטיבי וישיר בנשק גרעיני כלפי ישראל. זהו תרחיש קיצון ובהינתן כך שישראל תאמץ במצב הזה מדיניות הרתעה גרעינית משלה, הסבירות כי יתממש היא קלושה למדי.
המסוכנות הריאלית יותר במצב של איראן כמדינת סף נוגעת באפשרות להרחבת חופש הפעולה האזורי שלה ובעיקר לניצול המטריה שתעניק על ידי שחקנים מערערי היציבות של השכונה, דוגמת חיזבאללה בלבנון וחמאס ברצועת עזה. אלה מצויים סמוך לגבולותיה של ישראל ומאיימים על ביטחונה באופן שוטף בעיקר באמצעות נשק קונבנציונאלי של טילים.
הפיכת איראן למדינת סף לא רק שתכרסם בהרתעה הישראלית ותעצים את נכונות אותם גורמים לאתגר אותה באופן שוטף, אלא גם עלולה להפוך את ההתמודדות הישראלית עם ערעור המציאות הביטחונית לקשה שבעתיים.
שעון החול הישראלי מתקתק, אם כן, דרך שני צירים של זמן המגדירים שני סוגי איומים. האחד, הזמן שנותר עד שאיראן תהפוך למדינת סף גרעינית; והשני, הזמן שנותר עד שגורמי המחנה האקטיביסטי באזור, המאיים ישירות על ישראל, יהנה ממטריה אסטרטגית איראנית.
בעוד ישראל מתייצבת מול האתגר הכפול הזה כאשר היא כמעט נטולת כלים אפקטיביים להתמודד עם איום ההתגרענות האיראני, היא בהחלט מצוידת בכלים כדי להתמודד עם האיום השני שהוא זה שיגדיר עבורה את המציאות הביטחונית במזרח התיכון ביום שאחרי הפצצה.
פירוק האיום הזה - או לפחות חלקים ממנו - היא סוג של אסטרטגיה שעד עתה טרם נשקלה באופן רציני בישראל, והדילמה, אם כן, אינה מתמצת רק סביב השאלה של אפשרות תקיפה באיראן, אם כי בבחירה שבין החלופה של עימות ישיר עם איראן לבין החלופה של נטרול האיומים הישירים על ישראל, שעלולים להפוך לבעיה עוד יותר אקוטית לאחר שאיראן תחצה את הרוביקון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו