השוטר, האינטלקטואל ואיש השכל הישר

רצף אירועי האלימות בדרום, שהגיעו לשיאם בשבוע החולף, הציפו שיח מעניין. מהצד האחד, מהדהד קולם של אנשי הסדר והחוק. מפקד מחוז הדרום במשטרה, ניצב פרץ עמר, הכביר מילים בעניין הגברת המבצעים לאיסוף כלי הנשק הבלתי חוקיים, והוסיף בנימה אופטימית כי בתקציב המדינה הנוכחי הוקצו כ־400 תקנים לשוטרים חדשים, וזה רק בנגב.

מהצד השני, עומדים פעילים חברתיים המגחכים כלפי השוטר, שלטעמם לא מבין את מגבלות הכוח והשפעות הרוחב של הפוליטיקה. בראייתם, השוטרים צריכים להבין שמבצעי אכיפה הם בבחינת עוד מאותו הדבר. כך למשל, לפני כשבוע פרסמו מנהלות "הפורום לדו־קיום בנגב", חיה נוח וחנאן אלסאנע, מאמר ב"הארץ", המציג הסבר מעמיק, לכאורה, העומד מאחורי האלימות הרווחת בקרב הצעירים הבדואים: קיפוח בסוגיית הבעלות על הקרקעות, חוק הלאום, הדרה חברתית, כל אלה הם מתכון בדוק להעצמת הזעם בקרב המיעוט. מה חשבתם שיעשה צעיר מהפזורה הבדואית "שמופלה שיטתית בגלל מוצאו"? נכון... יפנה לאפיקים עברייניים: "אנא, אל תדברו על איסוף הנשק. אלו דיבורים בטלים. דברו על איסוף נערים מהרחוב", כתבו.

יש דברים בגו. שוטר טוב הוא זה שמבין כי ארגז הכלים העומד לרשותו מוגבל, וששימוש בכוח, מגוון ומתוחכם ככל שיהא, לא בהכרח יפתור את הבעיה. שוטר שעיניו בראשו הוא זה המבין שפשיעה נשזרת בתשתית החברתית והאזרחית. בד בבד, שוטר אינטליגנטי יכול למתן את הבעיה לדרגה קריטית.

השיח הצדקני הזה, נוסח המאמר ב"הארץ", שגוי מיסודו ומחולל יותר נזק מתועלת. דברי הכותבות מהדהדים באופן ברור את הקו השיטתי של אינטלקטואלים בעיני עצמם, שבמקום לגנות את העבריינים - פונים אל "מבני־העל": המדינה ושלוחותיה. בניגוד לאיוולת המרקסיסטית, אלימות אינה בהכרח דרכו של החלש. התשובה לשאלה כיצד החלש מתמודד עם חולשתו, כלומר מדוע הוא פונה לאלימות, עשויה להיות, במידה רבה, עניין של בחירה תרבותית.

איך בדיוק השפיע חוק הלאום על המהומות האלימות שפרצו בשערי בית החולים סורוקה (שנולדו ממאבק בין חמולות על נקמת דם)? איך בדיוק נוצר הקשר הסיבתי בין ילד הרואה שביתו (שנבנה בניגוד לחוק) נהרס על ידי הרשויות, לבין תופעת רצח נשים על רקע "חילול כבוד המשפחה"? איך בדיוק קיפוח והדרה מובילים לתופעת הפרוטקשן? מעניין שדווקא אותם פעילים חברתיים ומוריהם האינטלקטואלים (מונח שהפך לצערנו שם נרדף לטיפשות ולדוגמטיות אידיאולוגית), שבעשורים האחרונים מהדהדים עצמם לדעת עם "רב־תרבותיות", הם המזלזלים הגדולים בשורשי המקום והקהילה: מצד אחד, הם מעלים על נס את התרבות בהוראתה הנמוכה - פולקלור, מוזיקה, אמנות, אוכל; מצד שני, הם מבטלים את עוצמת התרבות בהוראתה הגבוהה - נורמות, צורות חשיבה וערכים של הקהילה. פוסחים על שתי הסעיפים. הכל מתוך מחשבה שהמדינה יכולה בנקל לגרוס, לטחון ולעבד בקלות את שלל הזהויות, כולל הבדואית, לזהות ישראלית־תקנית אחת.

מול השוטר והאינטלקטואל ניצב איש השכל הישר, שבניגוד לחשיבה הפשטנית של הטיפוסים הנזכרים, מצטיין בחשיבה מורכבת. הוא יודע היטב שאנשים לא נולדו אלימים, ושמאחורי העבריין יש נסיבות, תרבות וקהילה ומדינה; לכן, הוא מותיר מקום לשינויי מדיניות העשויים להוריד מעומס העבודה הסיזיפית של המשטרה. מנגד, בשונה מהאינטלקטואל, הוא מכיר באחריות החלש לחולשתו. בשכלו הישר הוא מבין שטענות לקיפוח הן מוגבלות, שכן יודע הוא שבמקומות שבהם חיו היהודים וסבלו מאנטישמיות - לא מצאו להם הנערים היהודים פורקן באמצעות אלימות. אגב, "אנטישמיות" היא מונח שלא מתגלגל על לשונו של האינטלקטואל, רק "גזענות" אוניברסלית.

איש השכל הישר מפוזר בצמתים שונים: הוא יכול להיות נהג מונית, שוטר, צעיר בדואי (אם ניחן באומץ לב), וכן, הוא יכול להיות משכיל ואינטלקטואל (אם ממש ניחן באומץ לב ציבורי). אנשי השכל הישר - התאחדו! והעיקר: לא לפחד כלל.