ביומיים האחרונים עסקה התקשורת בעמית כהן, תלמיד כיתה ח' באחד מבתי הספר בראשון לציון, שסבל מבריונות קשה במשך שנה: ספג קללות מדי יום ואף הוכה על ידי ילדים מבית הספר. כאשר פנה לבית הספר כדי שהמקרה יטופל, כל ששמע בתגובה הוא "תתעלם".
מאז חשיפת המקרה, הוא לא יוצא לי מהראש – ומשתי סיבות. האחת היא שבית הספר שבו אירע המקרה הוא המוסד שבו עשיתי את שנת השירות שלי לפני כארבע שנים. לא אחת ראיתי כיצד חלק מתלמידיו, שמערכת החינוך סימנה כ"ילדים הרעים", אלו שפגשתי מאוחר יותר באותו היום במרכז הנוער שמול בית הספר, הם בעצם ילדים טובים, חכמים ואכפתיים שכל פשעם היה שהיה קשה להם ללמוד. הם חוו אפליה בשטח בית הספר: למשל, לא הוכנסו לשיעור שאליו איחרו בגלל שהיו בשירותים, ואף שרצו להיכנס, לא קיבלו את ההזדמנות מכיוון שהמערכת הייתה בטוחה שהם שוב שמו פס ורק מחפשים תירוצים. או שהיו מקרים שבהם הם רבו עם חבר אך חטפו רק הם את הצעקות, כי אותם היה קל להאשים.
הסיבה השנייה היא שגם אני אישית סבלתי מבריונות במהלך לימודיי בבית הספר היסודי שבו למדתי. אני זוכרת בכאב את הימים שבהם נשארתי לבדי בכיתה, בודדה ולא מבינה למה אף אחד לא רוצה לשחק איתי. זוכרת במדויק את היום שבו חזרתי מבית הספר, ובחצר ישבו הוריי וטיכסו עצה: מה עושים?
כמוני, היו ועדיין יש מיליון ילדים. ומערכת החינוך? שותקת. נמצאים בה גם מורים, שמעדיפים להתחבא מאחורי ה"לא ידעתי", "לא ראיתי" - ולא לעשות דבר. מורים, שמעובדת היותם לבד מול הכיתה מקנה להם מבחינתם, לדעתי, את התירוץ שלא להתמודד ולעשות את עבודתם נאמנה.
הסוף שלי - ושל עמית - היה טוב, לכאורה. אני עברתי דירה, בין השאר גם לאור מצבי החברתי, ומול ביתו של עמית הפגינו במוצאי שבת מאות שבאו לתמוך בו ובמשפחתו בימיהם הקשים. עם זאת, ביום המחאה, הפוגעים בעמית הלכו לבית הספר, שמחים וטובי לב, ועמית – מהפחד, נשאר בביתו. עם הבריונים הוא יתמודד למחרת. ולמי אכפת?
אולם סופם הרע של מקרים כמו המקרה של דוד אל מזרחי (בן ה-13 שתלה את עצמו ב-2011 לאור קללות ונאצות שספג בבית הספר ובפייסבוק) זכור לכולנו. עוד ילד עם עיניים טובות, נפש טהורה עולה השמימה – כי יש בריונים שמרגישים גיבורים גדולים, ומבוגרים שלא עוצרים אותם מלהיות כאלה.
איני מורה, אבל הנה שני רעיונות שעשויים לסייע לטפל בבעיה: הרצאות של ילדים שעברו בריונות בבתי ספר, שבהן ילדים יוכלו לשמוע ממקור ראשון על כאבו של אחר; והצבת "מורים שומרים" באזורים נפיצים בבית הספר.
לטעמי, הכל מתחיל בחינוך, או בחסך בו. זהו הגורם הישיר להתנהגותו המסוימת של ילד. כמה מקרי עמית כהן, או שמא חמורים יותר כמו זה של דוד אל מזרחי, יצטרכו לקרות, כדי שהמערכת תעניק להם את ההתייחסות הראויה? למה רק כאשר הם מגיעים לתקשורת מתקבלת ההתייחסות? במצב הזה, אני מתביישת בחברה שבתוכה אני חיה. וכאם לעתיד במדינה שלי, אני לא יכולה שלא להיות מוטרדת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו