לא מוכנות עוד להיות שקופות

כאשת חינוך, הרשו לי לתאר לכם בכמה מילים מה זה אומר להיות מטפלת-מחנכת של דור העתיד שלנו במעון יום לגיל לידה עד 3.
בואו איתי לפתוח את הבוקר בסריקת בוקר שחלילה לא יהיה משהו בחצר או במעון שיסכן את הפעוטות. עכשיו עלינו לקבל כל ילד בחיוך ובתשומת לב, וכמובן גם את ההורה שמביא אותו כשלפעמים היה בוקר קשה בבית. להשתמש בכל שביב יצירתיות כדי שההורה ילך מחויך לעבודה והילד יכנס לשגרת המעון.

אנחנו מקשיבות ומגיעות לכל ילד, שמות לב לפרטים הקטנים, מוודאות שאכלו, שתו, שטפו ידיים. עלינו ללמד, להסביר, להחליף חיתולים. אם חלילה ילד נפגע, אנו מוודאות שקיבל טיפול מתאים. אסור לנו לפספס את הילדים השקטים כדי שלא יהיו שקופים, עלינו לתווך להם וללמד אותם תקשורת בינאישית, כישורי חיים ואיך יוצרים חברויות.
במקביל, עלינו לדאוג לניקיון הגן ולאסתטיקה, למנוע מריבות, להעניק המון אהבה וחום, להעניק עוד חיבוק לפני הפרידה, או לעזור לאמא שגם היא לפעמים צריכה חיבוק ומבקשת תמיכה. אנחנו מרגיעות את הילד שזקוק לכך, לעיתים אף מונעות בגופנו ריב בין ילדים.

אנחנו מגיעות למעון בבוקר עם גב תפוס וגוף כאוב כדי שהצוות לא יקרוס תחת העומס ואין סיכוי למצוא מחליפה. אנחנו אפילו מגיעות ביום החופשי שלנו לפעמים כי אין מספיק מטפלות וצריכים אותנו לעזרה ביום שישי. וכן, חשוב לזכור שבימי קורונה אלה גם המטפלות חוו שנתיים קשות, גם הן לא יצאו לחופש וגם הן הפסידו כסף כשבן הזוג לא עבד.

כיו"ר תנועת אמונה וכאשת חינוך אני יכולה לומר: מטפלות אינן קוסמות, הן נהדרות ועושות את המקסימום, אך תקן של מטפלת אחת על כל שישה תינוקות ואחת על כל תשעה פעוטות או 11 גמולים, אינו מאפשר לה לתת טיפול ראוי כמו שהיא רוצה ויודעת.

במשרדי האוצר, החינוך והכלכלה מנותקים. אם יגיעו לשטח, אולי יבינו את המציאות הבלתי אפשרית של הענף, הכוללת מחסור בתנאים, מחסור קיצוני בכוח אדם, תקינה לא אנושית והיעדר תקציבים. אולי אם מקבלי ההחלטות היו רואים אותן באמת "מטפלות 'הכל כלול'״ - מחנכות, מחליפות חיתולים, מכבסות את הסדינים של הילדים ומנקות את המעון – ובסוף בקושי מצליחות לסיים את החודש עם שכר רעב מעליב של 5,700 שקלים - אולי אז הם היו מבינים. מטפלות שעובדות יותר מ-20 שנה והשכר שלהן מעט מעל למינימום. זה שוחק ומעליב. לכן מטפלות רבות, שאוהבות את הילדים, נקלטות לעבודה ואז מתוסכלות ונעלמות.

האחריות בתינוקייה היא של חיים ומוות, והמשכורות הן בושה. הן לא מוכנות להיות שקופות יותר. שרת החינוך טוענת שזה עוד לא באחריותה לדאוג למטפלות מחנכות. שרת הכלכלה חושבת שזה אצלה בחניית ביניים קצרה. שר האוצר? עדיין לא נכנס לנושא, מחכה שהתחום יהיה בחינוך.

והמטפלות? הן לא יכולות עוד לחכות. הן יוצאות, בצדק, לרחובות.