הודעתה של רוסיה כי מערכות ההגנה שלה יירטו את הטילים שנורו לעבר סוריה (בתקיפה המיוחסת לישראל) מצביעה על שפל מדיני־ביטחוני חדש בממשלה. שפל שאינו נובע רק מהידרדרות אקראית, אלא מהובלה אקטיבית של מדיניות להיפוך מורשת נתניהו.
בארה"ב, הסמכות של הנשיא להשית דירקטיבות נשיאותיות למיניהן (ובעיקר orders executive) הפכה לאחד מהאמצעים לאיתות סימבולי וממשי על החלפת השלטון. כשנשיא חדש נכנס לבית הלבן, הוא חותם על שורה של החלטת כאלו, שהראשונות שבהן "מוחקות" החלטות קיימות, מה שנקרא - לעשות "do־un" למדיניות קודמו בתפקיד. ממשל ביידן, למשל, התבלט במספר שיא של החלטות כאלה: 17 כבר ביום הראשון, ו־39 עד לסיום השבוע הראשון - שהפכו על פיהן את מדיניות ממשל טראמפ. בישראל, הממשלה שהציגה עצמה כ־10 מעלות ימינה, עם ראש ממשלה שהציג עצמו כממשיכה ומעצימה של מדיניות נתניהו (רק בלי האיש) - מתבררת כממשלת do־un למדיניות הימין של העשור האחרון.
אחד מהשינויים הראשונים היה הרס הברית עם מדינות וישיגרד: פולין, הונגריה, צ'כיה וסלובקיה. מדינות שעל הקשר איתן עמל נתניהו, על מנת לייצר חלופה לעוינות האוטומטית של חלק ממדינות האיחוד האירופי בכל הקשור למדיניות מול הפלשתינים ולהסכם עם איראן. וכך, בצד הסכסוך המתוקשר עם פולין, קיבלנו בחזרה את הדומיננטיות של צרפת וגרמניה במעורבות האזורית, ואת סגן שר החוץ של האיחוד האירופי בטקס השבעת נשיא איראן החדש.
החלשת מעמדם של הסכמי אברהם - הבאה בתור. תחילה היה זה לפיד, שאמר שטראמפ קידם את הסכמי אברהם כדי להימנע מלהתקדם מול הפלשתינים. בהמשך היתה זו קארין אלהרר, שהסבירה שאינה רואה שום תועלת אנרגטית בהסכם עם איחוד האמירויות על שינוע הנפט. לכך התלווה שיח כללי על כך שהסכמי השלום הללו משניים ליחסים עם מדינות סמוכות, כמו ירדן ומצרים, ועם הרשות הפלשתינית. לא סתם הביקור של בנט בירדן, שנכרך בוויתור על המים ובהצהרת תמיכתם בפלשתינים, הוצג כהישג דווקא. אם הסכמי אברהם סימלו את סוף עידן "הפלשתינים תחילה" והבנת חשיבות ברית המדינות המתונות במאבק מול איראן - הרי שכל זה נמוג. והנה, כעבור יותר מעשור, ממשלת ישראל חוזרת לרמאללה. גנץ נפגש עם אבו מאזן, ואוטוטו מתכנסת ועידה חדשה־ישנה. מדינות המפרץ - out; מצרים, ירדן והרשות הפלשתינית - in.
מדאיגה מכל היא, כמובן, המדיניות מול איראן. "תורת הלחץ" שהפעיל נתניהו הפכה "תורת הכלה". לאחר שישראל הבטיחה לממשל האמריקני מדיניות של "אפס הפתעות", כשנזכרים בפגיעה באונייה שטרם קיבלה תגובה, בהמשך התוקפנות האיראנית באזורנו ובשתיקה המוחלטת של בנט אל מול ההסכם המתגבש - נראה שברמה הביטחונית, המדינית ואף בזירה התקשורתית הבינלאומית - ישראל דוממה את כל המנועים.
מתברר, אפוא, כי היפוך מורשתו של נתניהו בזמן כה קצר הוא הוכחה מצטערת לכך שהמאבק נגד נתניהו האיש היה רק אמצעי כדי להחליף, שלא לומר להחריב, את מדיניותו ואת מדיניות הימין כולו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו