אחת מסיסמאות המחאה הקליטות והשגורות, שהיה בה כדי להצדיק כל פעולה, לרבות קריאות המוניות ופומביות להחלשת הצבא וסיכון הביטחון, היתה: "לא נשרת בדיקטטורה!"
ניתן היה להניח שממדי הזוועה של טבח 7 באוקטובר אפסנו לנצח את הקריאה הזו כאות קלון בספרי ההיסטוריה, ומי שהתגאו בעמדתם זו יהפכו למוקצים בציבוריות הישראלית. אבל זיכרון קצר וחזרתן של סערות פוליטיות לקדמת הבמה הביאו את החרפה המוסרית של איום בפגיעה בביטחון ישראל להתחמם על הקווים לקראת קאמבק אפשרי של ארגון מחאה כזה או אחר, הטריגר לא באמת חשוב. גם עכשיו, כשנראה כי חזרנו להילחם ומפקדי מילואים כבר שולחים הודעות לחיילים כדי לדעת מי זמין לקריאה ומי בחו"ל, יש בשוליים מי שמכריז בגאון על כוונתו לסרב - והפעם נראה שצה"ל יודע להגיב בהתאם.
למרות הבוז האוטומטי, אני מבקש להתייחס ברצינות לקריאה הזו. אין לי כוונה להסביר מדוע הטענות לקץ הדמוקרטיה ילדותיות במקרה הטוב, והטפשה מכוונת במקרה הרע, כי אין טעם להשחית מילים על אוסף כשלים לוגיים שמסקנתם האבסורדית היא שדמוקרטיה פירושה תמיכה בראש המשטרה החשאית על רקע חילוקי הדעות שלו מול נבחרי הציבור הממונים עליו.
אני רוצה להתייחס דווקא לחרפה שבסירוב עצמו, גם אם היה צדק בזעקות "קץ הדמוקרטיה". אם נניח לכל אחד לתאר כיצד הוא חווה את דמוקרטיותה של המדינה, נוכל להתרשם שבלי "ההפיכה המשטרית" מדינת ישראל אינה בדיוק אוטופיה דמוקרטית של פלורליזם ושוויון זכויות.
למרות רשימת דוגמאות שקצרה היריעה מלפרט - המחשבה על הפקרת ביטחונה של מדינת ישראל מעוררת בי חלחלה. אני מתייצב בחזית לא עבור ראש הממשלה ולא עבור בית המשפט העליון.
כל מפגין חרדי, ערבי, אתיופי, מתנחל או מתנגד למדיניות התו הירוק מימי הקורונה יכול להעיד עד כמה רשויות המדינה לא סובלניות כלפי מחאות שחורגות מהקונצנזוס התקשורתי. מפרשת הרוגלות, דרך סגירת ערוץ 7 ועד להסרת קריקטורות נגד בית המשפט; ממעצרים מנהליים לפעילי ימין ועד לאיומים מרומזים על ראש הממשלה מפי ראש שב"כ לשעבר; מהצבת תנאים פוליטיים על ידי ראש שב"כ כתנאי לעזיבתו את התפקיד ועד להכתרה עצמית של נשיא ביהמ"ש העליון בגיבוי האופוזיציה הפוליטית, ובניגוד לדעת הממשלה וכשברקע עננת חשדות.
וכשבעיצומה של מלחמת קיום, בפס"ד המושתת יותר על דוקטרינות אקדמיות ועל סברות פובליציסטיות ופחות על סעיפי חוק, ביהמ"ש העליון מכריז על עליונותו המשטרית, כשאפילו הסמכות המכוננת נגזלת מנבחרי הציבור - זו דיקטטורת משפטנים פר־אקסלנס. אך למרות רשימת דוגמאות שקצרה היריעה מלפרט - המחשבה על הפקרת ביטחונה של מדינת ישראל מעוררת בי חלחלה. אני מתייצב בחזית לא עבור ראש הממשלה ולא עבור בית המשפט העליון.
גם אם הדמוקרטיה נחלשת, גם אם במובנים רבים אני אזרח סוג ב', גם אם דעתי הפוליטית נרמסת תחת רגליהם של גורמי כוח בלתי נבחרים, גם אם אני סבור שהמשטר בישראל אינו דמוקרטי - לא אסרב לשרת.
הניסיון לנצל את כוח המגן שהפקידה מדינת ישראל בידי כדי לכופף את השדה הפוליטי לעשות כרצוני הוא סכנה קיומית וחרפה מוסרית.
