משנאה לדמוניזציה: השינוי המדאיג בשיח הפוליטי הישראלי

זוכרים שאהוד אולמרט השתמש בתופעת השכול במדינה באומרו "משפחת נתניהו הפכה את גופת אחיו לפלטפורמה פוליטית"? • חסימת מידע מראש הממשלה, איומים של ראש שב"כ לשעבר ועוד • האם מדובר בחציית קוויה האדומים של הביקורת להוצאת היריב הפוליטי אל מחוץ לגבולות האנושיות?

רה"מ בנימין נתניהו. צילום: ראובן קסטרו

מאוד מפתה לפטור את ההתפתחויות העכשוויות באמירה שמה שהיה הוא שיהיה. הרי השנאה, כידוע, היא כוח רב עוצמה וידועה זה מכבר בהיסטוריה הפוליטית של ישראל.

אחת האנקדוטות המפורסמות ביותר נקשרה בשמו של אחד מהמנהיגים המיתולוגיים ומהוגי הדעות של תנועת העבודה, יצחק בן אהרן. כאשר כבר עבר את גיל 90, נשאל בן אהרן על ידי חיים חפר מה מניע אותו, כיצד הוא מצליח להיות כה פעיל ונמרץ בגילו המופלג. בן אהרן ענה לו: "השנאה, חיים, השנאה".

חיים חפר, ב-2011, צילום: קוקו

במאמרו הביקורתי "על השנאה", שבו הוא מבהיר שהיא ניכרת בכל המחנות והקבוצות, מצטט אהרן מגד כדוגמה את דבריו של יצחק לאור. מדובר על דברים שנאמרו ושנכתבו לפני יותר מ־40 שנה, שנים ספורות בלבד לאחר המהפך הפוליטי: "אויבינו, אנשי הימין הישראלי, הם המפלצות, אויבים ב־100%. לא ב־10%.

"לא יריבים. לא תוצרים מיסטיים של הנחה כזאת או אחרת בתולדות הציונות. אויבים של ממש. הם אינם חולצים את מגפיהם בחוזרם מגיא ההריגה המשיחי שלהם ובהיכנסם חזרה לסלון לדבר איתנו על תרבות. – – – זהו שלמדנו מאחינו הפלשתינים: צומוד. כאן נולדנו. על הארץ הזו נילחם. בשיניים ובציפורניים, יש לנו אויב אחד. רק אחד: ממשלת ישראל הזאת" (אהרן מגד, "על השנאה", אזור הרעש: קובץ מאמרים, הקיבוץ המאוחד-ספריית הפועלים).

גבולות האנושיות

אולם נדמה שניתוח היבטיה המגוונים של השנאה לא יכול להספיק להסבר כמה מהתופעות שראינו לאחרונה. אצל כמה מדוברי מחנה המחאה, איזה מונח עדין, ניכרת תופעה חמורה בהרבה משנאה למחנה היריב בכלל ולנתניהו במיוחד: דמוניזציה. דמוניזציה היא הוצאת האדם או הקבוצה שאליה מתייחסים אל מחוץ לטווח גבולות האנושיות. הדמון, השד, הוא הרוע בהתגלמותו, בשיאו. ולכן על דמון מותר לומר הכל.

המגבלות והגבולות הרלוונטיים לכל אדם, אפילו אדם ששונאים, לא פועלים עוד כאשר מדובר בדמון, בשד רע שאיננו אדם. זה לא היה ראוי להתייחסות אם היה מדובר באחד מאלפי הפוסטים ההדדיים בין המחנות, העושים שימוש במונחים נוראיים. אולם מדובר במי שנשאו בעבר בתפקידים הבכירים ביותר במדינת ישראל.

תופעת השכול

ניקח לדוגמה את אהוד אולמרט, ראש ממשלת ישראל לשעבר. אין צורך להרחיב עד כמה תופעת השכול והמשפחות השכולות הן סוגיות רגישות במיוחד, ולכן במצב רגיל נמצאות מחוץ לשיח, כולל גם שיח השנאה הרגיל. והנה, זה מה שהיה לאולמרט לומר בהקשר זה: "משפחת נתניהו דאגה להפוך את גופת אחיו לפלטפורמה שעליה בונים קריירה ציבורית ופוליטית".

אהוד אולמרט (ארכיון), צילום: עודד קרני

כן, תמיד היתה כאן שנאה ותמיד נאמרו דברים קשים, בוטים וחריפים. אבל אמירה כזאת היא הרבה מעבר לכך. לא בטוח שאפשר לומר את הדברים על מי שרק שונאים אותו. כדי לומר זאת, הוא צריך לעבור דמוניזציה, כזו שמורידה את כל החומות ומבטלת את כל הכללים.

מצב רפואי דומה במידה מסוימת לסוגיית השכול. לא עושים שימוש בבעיה רפואית של אדם רק לצורך ניגוח פוליטי.

ייאמר מייד שאין הכוונה שאסור לדון במצב רפואי של בכירים. בוודאי שראוי לדון במצב רפואי של נושאי תפקידים. אולם לא על כך מדובר. עומד לו רמטכ"ל לשעבר, דן חלוץ, מול מפגינים ואומר על נתניהו כך: "אפילו הערמונית דחתה אותך".

"מה מניע אותך?" שאל חיים חפר את יצחק בן אהרן מתנועת העבודה בגיל 90, "כיצד אתה מצליח להיות כה פעיל ונמרץ"? בן אהרן ענה לו: "השנאה, חיים, השנאה"

את זה לא עושים למנהיגים או לפוליטיקאים שהם סתם שנואים. כדי לעמוד מול קהל ולומר את הדברים הדוחים הללו יש צורך שהאדם עליו מדברים יעבור תהליך דמוניזציה.

האם ייתכן שמגוון רחב של התנהגויות - לעומתיות חסרת תקדים של היועמ"שית, חסימת מידע מראש הממשלה, איומים של ראש שב"כ לשעבר ועוד - הם בהשפעת עלייתה של הדמוניזציה?

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר