פיכחון בסוריה

השלב הנוכחי במלחמת האזרחים בסוריה מחזיר לקדמת התודעה את שאלת יחסי הגומלין בין ישראל לבין הקבוצות החורגות מקבוצת הרוב הערבית מוסלמית־סונית: לא־ערבים, לא־מוסלמים או מעין־מוסלמים (למשל העלאווים הנרדפים עתה).

האם המשברים בסוריה, ואולי גם במדינות אחרות בסהר הפורה ואף מעבר לו, יכולים להקנות ממדים חדשים ל"ברית הפריפריות" של בן־גוריון בשעתה? התשובה שלילית. בן־גוריון חתר אסטרטגית, ובהצלחה חלקית בלבד, לברית עם שלוש מדינות חזקות ולא־ערביות בסביבותיה המרוחקות של ישראל: טורקיה, איראן ואתיופיה, נגד האימפריאליזם הפן־ערבי של מצרים בהנהגת נאצר.

רק בשולי אותה אסטרטגיה היה לה גם צד חשאי של סיוע למיעוטים נרדפים, כמו שבט ברזאני בכורדיסטן העיראקית. אבל בדרך כלל שיתוף הפעולה עם הכורדים של ברזאני היה מודיעיני ולא פורה מבחינה מדינית.

עם המרוֹנים של לבנון כרתה ישראל ברית קצרת ימים וכושלת רק כשהחמירה מלחמת האזרחים בלבנון בשנות ה־70 וה־80. כמו העדות האחרות בלבנון, המרונים היו אכולים בסחר סמים, בשחיתות ובפיצול פוליטי אופורטוניסטי (למשל בין פרו־סורים לפרו־ישראלים). שרון ובגין בנו אז על חול.

האופי הלא אמין והלא יציב של המיעוטים באזורנו הוא עובדה מתמשכת מימי בן־גוריון ועד ימי נתניהו. אבל גם ראוי לשים לב להבדל: אז ישראל נלחמה נגד האימפריאליזם הפן־ערבי של מצרים המוסלמית־סונית (תחת מעטה "לאומי־חילוני"); כיום ישראל נלחמת באימפריאליזם של איראן המוסלמית־שיעית, מעצמה אזורית המנסה לפרוץ את מעמד המיעוט שלה בעזרת מעטה פן־אסלאמי של "התנגדות" ללא־מוסלמים, המאפשר לה לחבור לכוחות מוסלמיים־סונים כמו חמאס.

לפיכך, בעבר היתה ישראל מוגבלת ביכולתה לחבור לשבטים או למיעוטים לא־ערביים או לא מוסלמיים־סונים, וכיום היא מוגבלת באופן אחר, עקב הסבך הסוני־שיעי. שהרי היא ניצבת מול האימפריאליזם האיראני השיעי, ולכן בעלי בריתה הטבעיים הם כוחות מוסלמיים־סונים כמו איחוד האמירויות, בחריין, סעודיה, מרוקו, מצרים וירדן.

אבל לא זו בלבד שהשכנות הסוניות מצרים, ירדן וסעודיה הן "ידידות" מפוקפקות - בעולם הסוני קמים לישראל אויבים כמו הג'יהאדיסטים שהשתלטו על סוריה, קטאר ואף טורקיה.

מצב העניינים הזה מגדיר לישראל תחום אפשרויות הרבה יותר מצומצם מכפי שחוזים לה פרשנים המבקשים לחזור להצעות כמו "האופציה הדרוזית" של יגאל אלון, שהציע להקים מדינה בהר הדרוזים אחרי כיבוש הגולן הישראלי ב־67'.

ישראל חוברת בצדק למדינות יציבות וחזקות יחסית כמו אזרבייג'ן, האמירויות, סעודיה ומרוקו, וכן יוון וקפריסין (המקבילות לאיראן, לטורקיה ולאתיופיה בימי בן־גוריון).

אבל כאז גם כיום, יש לה יכולת תמרון קטנה בלבד עם מיעוטים חלושים ולא אמינים כמו הדרוזים, הכורדים והעלאווים. העלאווים של חבל החוף הסורי וההרים שממזרחו רחוקים מישראל וגובלים בטריפולי, הלבנונית־סונית ברובה, ובטורקיה העוינת. רבים מהם חיים בערים מעורבות שהג'יהאדיסטים הסונים שולטים בהן. הכורדים הסורים רחוקים וקשורים ל־PKK, ארגון טרור כורדי־טורקי אנטי־ישראלי. תמיכה בהם עלולה להחריף שלא לצורך עימות בין ישראל לטורקיה. בין ישראל לבין הר הדרוזים שבחורן מפרידה האוכלוסייה הערבית־סונית שבציר דרעא־דמשק ובעמק הרוקד שממזרח לישראל.

הדרוזים ארוגים בכל תחומי חייהם בחברה הסורית. אין להם קיום בתור חברה נפרדת. לכן יש להסתפק בניסיון לסייע לדרוזים להתגונן מפני הג'יהאדיסטים ולפרז בעזרתם את דרום־סוריה מכוחות הג'יהאדיסטיים ומכוחות טורקיה. אבל הקמת מדינה דרוזית יציבה אינה מצויה בקלפים.

פרופ' בראלי הוא היסטוריון באוניברסיטת בן־גוריון