"האיום האמיתי על הדמוקרטיה"

האיום של ראש השב"כ לשעבר, נדב אגרמן, כלפי ראש הממשלה נתניהו, הוא אירוע מופרע. עד כדי כך חולני, שלפחות עיתונאית אחת התפלאה על כך שיונית לוי לא עצרה את ההקלטה כדי להזהיר את המרואיין מההשלכות הפליליות האפשריות של דבריו ולתת לו הזדמנות להתנסח מחדש.

גם זו דרך לנטרל את הפצצה: להתרוצץ בין אולפנים ולכתוב בעיתונים שזו במקרה הטוב הייתה "התנסחות לא מוצלחת", ובמקרה הרע "גול עצמי" שרק "שיחק לידי נתניהו". כמה נוח.

כשלעצמו, השימוש באיום ובאולטימום אינו חדש. פשוט החליפו את הנבוט מעל ראשה של הממשלה הנבחרת. מאיום בסרבנות, עברו לאיום בחשיפת סודות. ארגמן עצמו היה מתומכי השימוש בסרבנות צבאית (סליחה, אי התנדבות!), ביחד עם סדרה של אלופים לשעבר, ראשי ובכירי שב"כ ומוסד, וכמובן רמטכ"לים לשעבר, כאמצעי מובהק לסחיטה פוליטית. גם אז נעשה שימוש ב"נשק יום הדין" – הענקת גיבוי מוסרי ופיקודי להפקרה ביטחונית – כדי להכתיב סדר יום שלטוני ופוליטי.

לכן אסור לתת לרובד הסחטני בדבריו של ארגמן לסובב לנו את הראש. הבעיה היא לא האיום הנואל עצמו, אלא היומרה של ארגמן לקבוע את הרף החוקי או הדמוקרטי שאותו אסור לנתניהו לחצות. כאן חבויה השאלה המעיקה יותר: מה בכלל מסמיך את ראש השב"כ לשעבר לקבוע עבור כולנו את הסטנדרטים של החוק והדמוקרטיה?

בזה, אגב, ארגמן לא לבד. תראו את חרושת הפרשנות הביטחונית בישראל: התואר "שומר סף" מוצמד כבר מזמן לאלופים לשעבר, לבכירי שב"כ ומוסד, ולשעברים של מערכת הביטחון. יש פרשנים שמשטתחים על הארץ בתחינה: אסור שרונן בר יפרוש, הוא שומר הסף האחרון של הדמוקרטיה!

והם, ראשי מערכת הביטחון לשעבר – וגם קצת בהווה – מתמסרים בעונג גאוותני לשליחות הלאומית החדשה שאיש לא הסמיך אותם למלא. הם מתייצבים מול מצלמות עם הרבה טקס בישבן, כורעים תחת הפאתוס של עצמם, "שוברים שתיקה" בפעם האלף, "מדברים לראשונה" בפעם המיליון, ונושאים דרשות נוטפות חשיבות עצמית על "קרע" ו"סכנה פנימית" ו"ערכים" ו"דמוקרטיה".

ולכן, כשנדב ארגמן מתחיל משפט ב"אם אני אחשוב" או "אם אני אגיע למסקנה", השאלה הראשונה שצריכה להישאל היא: באיזו תרבות דמוקרטית תקינה, ראש שירות חשאי לשעבר מרגיש שיש לו את הכלים המקצועיים ואת הסמכות המוסרית להכתיב נורמות דמוקרטיות?

אנשים מסוגו של ארגמן העבירו את כל חייהם הבוגרים במסגרות צבאיות ובטחוניות שבהן אין בדל של תרבות דמוקרטית. כל אישיותם עוצבה בארגונים היררכיים, פיקודיים, שבהם מקודש אתוס של כוח וציות. למערך הלוחם בצה"ל יש עוד איכשהו שיג ושיח עם חברה אזרחית ועם צרכים חברתיים, אבל שב"כ טובל עד מעל לראשו בהפעלת אמצעים אלימים וכלים חשאיים שהם בהגדרה "מעל החוק" ו"מחוץ לחוק" ו"ליד החוק".

זה לא הופך את ארגמן לדובר לא לגיטימי, אבל האירוניה מחפשת מרפסת לקפוץ ממנה כשהוא – ביחד עם בכירי ולשעברי מערכת הביטחון – מתיימרים להטיף לאומה שיעורים בהלכות דמוקרטיה. ולמען האמת, כשמקלפים את הפומפוזיות הרטורית של דמויות כמו ארגמן, יאיר גולן, כרמי גילון, יורם כהן, תמיר פרדו ואחרים מסוגם, מגלים שהם, בסופו של דבר, שטחיים, צפויים, ובנאליים להפליא. אבל זה סיפור אחר.

יום יבוא והיסטוריון עם יושרה מדעית יענה על השאלה, איך עברה הציבוריות הישראלית בשקט כזה על איומי המרי, הסרבנות והספסור הנפשע בשבועת הסודיות. יבוא יום ואיש שמאל הגון, שוחר דמוקרטיה, ישאל איך קרה שהמחנה שלו הפקיר את משמר הדמוקרטיה בידיהם של דמויות מיליטריסטיות וסגד כך לגנרלים ולראשי שירותים חשאיים.

אבל כרגע צריך להניף דגל אזרחי אדום בוהק ולהזכיר: חברה שבה ראשי מערכת הביטחון והצבא בהווה או בעבר מכתיבים נורמות חברתיות ומתיימרים לנסח אמות מידה שלטוניות ודמוקרטיות היא חברה שגולשת למיליטריזם תרבותי מבהיל. וכשהם מאיימים בכלים צבאיים וביטחוניים כדי לכפות את סדר היום הפוליטי שלהם – התשובה הדמוקרטית השפויה היחידה צריכה להיות: "לכו!" – עם למ"ד מתנפנפת.