בשבוע שעבר הובאו לקבורה חסן נסראללה, מנהיג חיזבאללה, ויורשו, האשם ספי א־דין, שחוסל שבוע אחריו.
ארגון הטרור הלבנוני ביקש לקיים מפגן כוח המוני שיוכיח כי הארגון עודנו חי ובועט, ונהנה מתמיכה רחבה בקרב האוכלוסייה השיעית בלבנון. משום כך הוא בחר לקיים את טקס הקבורה, בניגוד למקובל באסלאם, חמישה חודשים לאחר חיסולם של נסראללה וספי א־דין, ובכך ביקש להבטיח היערכות מיטבית לקראת הטקס וגם שישראל לא תפריע לקיומו.
הטקס, שהתקיים באצטדיון הספורט בביירות, משך כצפוי המוני משתתפים, אם כי הרבה פחות ממה שחיזבאללה ציפה או קיווה. מטס של חיל האוויר הופיע בשמיים בדיוק כשארונותיהם של נסראללה וספי א־דין הוכנסו למגרש. אבל אחרי כל זה נותרה בעינה השאלה אם טקס הקבורה מסמל את סופו של חסן נסראללה או גם את סופו של חיזבאללה ככוח צבאי חמוש המהווה איום על ישראל.
לשאלה זו אין עדיין תשובה ברורה, ובהיעדר תשובה כזו מעדיפים בישראל "לבנות" על משאלות לב - שארגון חיזבאללה הוכה מכה קשה והוא כיום ארגון מורתע שמחפש אחר שקט ולא אחר עימות - בדיוק, אגב, כפי שנהגנו לומר על ארגון זה לאחר מלחמת לבנון השנייה בקיץ 2006, וכפי שנהגנו לומר גם על חמאס לאחר כל סבב עימות שניהלנו עם ארגון הטרור העזתי לאורך העשור הקודם.
מכאן קצרה הדרך להיתר של צה"ל ושל ממשלת ישראל לתושבי הצפון לחזור לבתיהם.
אבל המציאות בשטח לא מתכתבת עם משאלות הלב הללו.
אמת, חיזבאללה הוכה מכה קשה במהלך המלחמה האחרונה, צמרת ההנהגה והפיקוד הבכיר שלו חוסלו, רבות מיכולותיו הצבאיות הושמדו, והאוכלוסייה השיעית חוותה הרס וחורבן בממדים חסרי תקדים.
איראן מתקשה לסייע לארגון לאחר נפילת משטרו של בשאר אל־אסד בסוריה, ולבסוף - בלבנון נבחר נשיא שאינו מזוהה עם חיזבאללה או נשמע להוראותיו, ואף קמה ממשלה המחויבת לפירוקו של הארגון מנשקו.
אין פלא שהחשש בישראל מפני חיזבאללה נעלם, ולראיה - צה"ל פועל בחופשיות וללא הגבלה, לכל הפחות לעת־עתה, בכל פעם שהוא מזהה ניסיונות של הארגון לשקם את יכולותיו הצבאיות.
כל זה נכון. אבל ארגון חיזבאללה לא הוכרע ולא חוסל, וכך גם לא המוטיבציה שלו לפגוע בישראל. בידי הארגון עלה לשמר חלק מיכולותיו הצבאיות, כמה עשרות אלפי טילים וכמה עשרות אלפי לוחמים נושאי נשק, והוא עדיין חזק יותר מצבא לבנון האמור לפרק אותו מנשקו.
אין פלא כי צבא לבנון לא עושה דבר כדי לפרק את יכולותיו הצבאיות של חיזבאללה. איש ממחבלי ארגון הטרור לא נסוג אל מצפון לליטני, והארגון לא מסר לידי צבא לבנון אפילו לא טיל אחד או עמדה צבאית אחת מאותן מאות שהוא מאייש ברחבי לבנון.
ברור כי איש בלבנון אינו מתכוון להתעמת עם הארגון ועם תומכיו, דבר העלול לדרדר את המדינה למלחמת אזרחים מחודשת, ולפיכך משאלת הלב של הלבנונים - ואגב, גם של ישראל - היא שהארגון יסכים, תחת לחץ פוליטי אבל לא צבאי, למסור את נשקו.
אלא שמי שמכיר את לבנון יודע שחיזבאללה לא יסכים מרצונו לאבד את עצמו לדעת.
ארגון חיזבאללה בחר בחירה אסטרטגית להוריד ראש עד יעבור זעם. לספוג את המכות שמנחיתה עליו ישראל, ובינתיים לשקם את כוחו, בדיוק כמו שמנסה חמאס לעשות בעזה.
לארגון היגיון משלו, לא היגיון מערבי או ישראלי, ו"זמן חיזבאללה" נמדד בשנים ובעשורים, ולא בימים או בשבועות כמו אצלנו.
לכן לא צריך להיות מופתע כשהבלתי צפוי יתרחש, מוקדם משאנו משערים, והארגון ישוב וירים ראש, יסרב במפגיע להתפרק מנשקו ואפילו יחדש את פיגועי הטרור נגדנו, אם ישתכנע שישראל אינה מעוניינת בסיבוב לחימה נוסף לאחר שתושבי הצפון שבו לבתיהם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו