מה אכפת לעולם

ב־15 בינואר 1974 צולמה התמונה שעתידה היתה להגיע לכמעט כל עיתון גדול במערב.

היא לא היתה "מזעזעת" במושגים שלנו, רק נוגעת מאוד ללב: החייל גליל מימון נושא בידיו, תוך כדי ריצה, את אחותו הבוכה, הפצועה והמדממת ציפי, רגעים אחרי שחולצה מבית הספר במעלות. הידיעה שמחבלים לקחו תלמידי בית ספר כבני ערובה זעזעה את העולם וגררה גינויים מקיר לקיר. "התמונה המרגשת מייצגת יותר מכל את זוועת המתקפה", נכתב למחרת ב"ניו יורק טיימס".

זו לא הפעם האחרונה שבה ניסתה ישראל להציג לעולם את "זוועות המתקפה".

ב־1980 פורסמה תמונת בית הילדים במשגב עם כשקירותיו מחוררים בכדורים. בשנות האינתיפאדה הראשונה והשנייה פורסמו התיעודים הקשים מזירות פיגועים, וגם ב"נוף" הנוראי, תמונות עשו את דרכן מהרה מסביב לעולם: התמונות של מסעדת סבארו המרוטשת, כשסביבה פזורים שברי זכוכית ושרידי אדם; התמונות של שולחנות הסדר מלאות הזכוכית והדם של מלון פארק בנתניה; תמונות הלינץ' ברמאללה. תגידו מה שתגידו על הצביעות של המערב, אבל יש אירועים שחרגו בעוצמתם מגבולות השלולית הישראלית המקומית, וגרמו גם לאומות העולם להבין לרגע אחד מול מה ניצבת ישראל מדי יום ביומו.

ועדיין, למרות 100 שנות טרור ועשרות תמונות עוצרות נשימה, ישראל נלחמת על הלגיטימציה שלה. המערב מגבה את המאבק בטרור בחירוק שיניים, בלי להסיר את הרגל מהברקס. אפילו אירוע אפוקליפטי כמו 7.10 לא הצליח לעורר תמיכה בלתי מסויגת. זה לא אומר שצריך להפסיק לנסות לגייס את דעת הקהל העולמית, אלא שצריך לעשות זאת בעיניים פקוחות.

היה משהו מרגש השבוע בנהרות הסולידריות שזרמו לישראל מארצות מעבר לים. ביום שבו הובאו לקבורה שירי, אריאל וכפיר ביבס זכרם לברכה, מבני שלטון בכל העולם הוארו בכתום, מפגני תמיכה נראו ברחובות, בלונים כתומים הופרחו.

לרגע קצר היתה תחושה שאנחנו לא לבד באבלנו, באבל הלאומי הצורב על משפחה מתוקה אחת. הגדילה לעשות ארגנטינה, ארץ מוצאה של משפחת סילברמן (המשפחה של שירי, שגם הוריה יוסי ומרגיט נרצחו ב־7 באוקטובר), שחבר בית המחוקקים שלה הציע לשנות את שמו של רחוב בבירה בואנוס איירס מ"פלשתין" ל"משפחת ביבס". לא בכדי ביקש ירדן ביבס להפיץ בכל העולם שבני משפחתו נרצחו בידיים חשופות; הלב הפתוח של הקהילה הבינלאומית אולי יושפע, אולי ישתכנע סוף־סוף באכזריותו האינסופית של הג'יהאד הפלשתיני ובלגיטימציה המוחלטת של מדינת ישראל להגן על אזרחיה מפניו.

אבל הנה האמת המרה: העולם לא ישתכנע. בהחלט, הוא יזדעזע. בהחלט, הוא יגנה. בהחלט, כותרות יפות יצטטו אמירות יפות של מנהיגים יפים הנוהגים לשבח את הטוב ולגנות את הרע. בהחלט, יושמעו המילים הנכונות בדבר זכותה של ישראל להגן על עצמה וחובתה להבטיח את שלומם של חפים מפשע. אך המידע על גורלם האכזר של ילדים יהודים מעולם לא הכתיב את סדר היום העולמי.

ב־2011 נרצחו באיתמר אודי ורות פוגל ושלושה מילדיהם, הקטנה רק בת שלושה חודשים. תקופה קצרה לאחר מכן הוחלט לשחרר לתקשורת הבינלאומית תמונות לא מטושטשות של זירת הרצח. מי יתנגד למבצע נרחב נגד תשתיות טרור פלשתיניות כשעל הכף מונחת תמונתו של ילד שנטבח באכזריות? אך התמונות השפיעו באופן מוגבל בלבד, ויש מי שאפילו ביקר את "השימוש המניפולטיבי"(!) בתמונות הזוועה.

ישראל לא צריכה לחסוך מעמיתיה במערב תמונות קשות ולא תיאורים קשים, אך היא צריכה לזכור את גישתו המסורתית של העולם לגבי יהודים מתים: לא אכפת לו. יש לו שיקולים אחרים שיכריעו את עמדתו לגבי ישראל והטרור הפלשתיני.

העולם הצליח להתמיד באדישותו העיקשת מול אלפיים שנה של רצח יהודים; שניים נוספים, למרבה הצער, לא ישנו דבר.