משבר החינוך הלאומי: עכשיו זה בבית ספרנו

בתוך מדינת ישראל מתנהלת מלחמה שקטה. אין בה אש ותימרות עשן, אין בה הרבה דמעות וזיעה, אין בה פיצוצי מבנים או אזעקות. זו מלחמה שמערערת את הבסיס שלנו, ובאין טיפול חירום היא עלולה למוטט את הבית על יושביו, עלינו. מדינת ישראל מצויה במשבר חינוך מהחמורים בתולדותיה, משבר חינוך לאומי.

הנה הודעה שגרתית שפרסמה השבוע עיריית תל אביב: "לאחר שביום ראשון לא נפתחו תשעה גנים, ואתמול לא נפתחו 14 גנים - היום לא נפתחו חמישה גני ילדים בעיר בשל מחסור בגננות ואי-הגעת מחליפות מטעם משרד החינוך". ההודעה הזו היא לא חריגה בנוף, היא שגרת היומיום של עשרות אלפי הורים בישראל. ולא רק בגנים, אלא גם במשפחתונים, גם בבתי הספר היסודיים וגם בתיכונים.

מדינת ישראל עומדת בפני נקודת שבר לאומית. כשיש משבר במערכת הביטחון ובצבא - הוא מתפוצץ בדמות טבח 7 באוקטובר. כשיש משבר בחינוך הוא לא מתפוצץ - הוא שקט, ומכרסם את היסודות הכי בסיסיים שעליהם בונים פה עתיד

בישראל 2025 יש מחסור חמור במורות ובמורים, בסייעות במשפחתונים ובגני הילדים, בגננות ובמנהלות. לאורך כל מחזור הלימוד של הילדים, מרגע הלידה ועד סוף כיתה י"ב, יש מחסור חמור באנשי חינוך. במגזר הממלכתי "משלימים" מורים מהמגזר הערבי, ובמגזר הממלכתי-דתי "משלימים" מורים מהמגזר החרדי. וכך, יש יישובים במרכז הארץ שבהם מורות מהמגזר הערבי מלמדות לא רק אנגלית או מתמטיקה, שזה לגיטימי ואף רצוי, אלא גם מקצועות כמו מולדת, ובבתי ספר רבים פשוט מוחקים מקצועות שלמים ממערכת השעות.

לאחרונה הלינה הח"כית גלית דיסטל-אטבריאן על אובדן הזהות היהודית במערכת החינוך בישראל. "היהדות הופכת לדהויה תחת רשות משרד החינוך", אמרה, והציגה נתונים על ירידה דרמטית בלימודי התנ"ך לאורך השנים. לפני כשנתיים, הורים נזעמים העלו צילום של מערכת השעות של ילדיהם, והראו כיצד אין אף לא שעת תנ"ך אחת לרפואה. קם גל זעקה גדול על הזנחת הזהות היהודית והתגברות הפרוגרס במערכת החינוך, אך לא צוינה העובדה הפשוטה הבאה: פשוט אין מורים. לא רק לתנ"ך - אין מורים למדעים, אין מורים לאנגלית, למתמטיקה, ללשון ולגיאוגרפיה.

סטודנטים שמסיימים לימודים ריאליים באוניברסיטה לא ממשיכים לתעודת הוראה כשפניהם לעבר מערכת החינוך. זה פשוט לא קורה. השכר והתגמול הם חלק משמעותי, אך הם לא חזות הכל. שכרם של המורים הוא נמוך עד בינוני, והופך למתגמל רק אחרי שנים רבות במערכת. המקצוע שוחק, היוקרה לא קיימת, וההתמודדות עם ההורים הופכת למתישה. כמו כן, היחס המערכתי מצד משרד החינוך והעיריות לאנשי החינוך הוא לא ראוי, ובמקום להיות היהלומים - הם האחרונים בשרשרת המזון.

משרד החינוך הוא אחד המשרדים המנופחים ביותר במגזר הציבורי. לא חסר שם כסף - הוא פשוט לא מגיע למורים שבקצה. המנגנון המנופח כולל רכזי מקצוע ורכזי אזור, מפקחים, מנהלי פרויקטים ואחראי תוכניות, ומה לא. למי לא נשאר? לאנשי החינוך שבשטח, אלה שנוגעים בילדים שלכם ובנפש הרכה שלהם.

ארגוני המורים, מצידם, מונעים ומסכלים בכוחניות כל רפורמה, ולו הקטנה ביותר, שארגונים אזרחיים או נבחרי ציבור מבקשים לקיים כדי לתקן את המערכת. תחשבו על זה ככה: כשיש איומי שביתה במערכת החינוך, מי מנהלים את המשא ומתן? ארגוני המורים ומשרד האוצר. במציאות המעוותת שלנו, משרד החינוך הוא אפילו לא שחקן בזירה.

מדינת ישראל עומדת בפני נקודת שבר לאומית. כשיש משבר במערכת הביטחון ובצבא - הוא מתפוצץ בדמות טבח 7 באוקטובר. כשיש משבר בחינוך הוא לא מתפוצץ - הוא שקט, ומכרסם את היסודות הכי בסיסיים שעליהם בונים פה עתיד. גם השיקום שלו לא יקרה בן-לילה, אלא הוא יצריך עבודת עומק והרבה זמן.

אין לי פתרון או תיקון, אלא רק זעקה בגרוני. יש צורך בבנייה דחופה של תוכנית חירום לאומית לחינוך. תוכנית החירום הלאומית הזו צריכה להיבנות לטווח הארוך, והיא לא תצטלם יפה, ואולי גם לא תביא בוחרים לקלפי - אבל היא בנפשנו.