בסנאט הגשמתי את החזון הציוני

ארה"ב נודעת כארץ ההזדמנויות הבלתי מוגבלות. ממשל טראמפ החדש הגיע מנוסה, חד וחזק, ועשוי להיות גם עבור ישראל ארץ של הזדמנויות בלתי מוגבלות.

קשה שלא להתבשם מהרוח, מהמינויים ומהקולות הפרו־ישראליים שבוקעים מגרונותיהם של בכירי הממשל. אליס סטפניק, השגרירה החדשה של ארה"ב לאו"ם, התבטאה השבוע באופן כמעט חלומי: היא מאמינה שלישראל יש זכות תנ"כית על כל שטחי יהודה ושומרון. לא אולי או בערך, לא על חלק, לא בשקט, אלא בקול בוטח ונחרץ. ההתבטאות הזו לא קרתה בחדרי חדרים, אלא בעת השימוע שלה לתפקיד, מעל במת הסנאט. באותו שימוע ממש היא גם קטלה את האו"ם, סימנה אותו כארגון אנטישמי ושללה לחלוטין את הלגיטימציה של אונר"א, שאותו היא מגדירה "ארגון טרור".

גם מזכיר המדינה החדש מרקו רוביו, שמחליף את אנתוני בלינקן, הוא התגשמות החלום. בשימוע בסנאט הוא הביע תמיכה חזקה בישראל ובהתנהלותה בעזה, האשים את חמאס שמשתמש במגינים אנושיים והוסיף "אי אפשר לחיות בדו־קיום עם גורמים חמושים בגבולות שמעוניינים בחיסול המדינה". אלה משפטים שאפילו בישראל של אחרי 7 באוקטובר כבר התחילו לגמגם, כי פתאום התמונה נהייתה מורכבת מדי. מעבר לים התמונה עדיין ברורה כשמש, שם ברור מי הטובים ומי הרעים, והם רק רוצים שהטובים יידעו איך לנצח.

נתניהו ניהל קרב בלימה אדיר, הדף את הלחץ ונכנס לרפיח, יצא למלחמה בחיזבאללה ועמד על כך שלא נפסיק את המלחמה בעזה עד להשגת מטרותיה. אבל עכשיו נגמר קרב הבלימה וצריך לצאת להתקפה. איפה נתניהו? מדינת ישראל כרגע גוררת רגליים, לא יוזמת, לא אומרת מה היא רוצה או מה התוכניות שלה

אבל הטובים מהססים ומגמגמים, לא יוזמים ולא מציעים, ובעיקר - זורמים. נכון להיום, ישראל תחת הממשל החדש היא כמו ילד שלקחו אותו לחנות ממתקים ואמרו לו: תבחר מה שאתה רוצה. אבל מה הוא רוצה?

צריך להסיר את הכובע בפני רה"מ נתניהו שעמד בלחצים על־אנושיים מצד ממשל ביידן, שלמרות הביטחון שהעניק לנו בתחילת המלחמה, הוא התגלה כממשל חונק ועוין. הוא הטיל עלינו אמברגו נשק אכזרי, הכריח אותנו להגביר את הסיוע ההומניטרי שזרם ישירות לחמאס, הטיל סנקציות חונקות על ארגונים, על מתיישבים וכמעט גם על יחידות בצה"ל, ועד הרגע האחרון איים בהחלטות נגדנו במועצת הביטחון.

נתניהו ניהל קרב בלימה אדיר, הדף את הלחץ ונכנס לרפיח, יצא למלחמה בחיזבאללה ועמד על כך שלא נפסיק את המלחמה בעזה עד להשגת מטרותיה. אבל עכשיו נגמר קרב הבלימה וצריך לצאת להתקפה. איפה נתניהו? מדינת ישראל כרגע גוררת רגליים, לא יוזמת, לא אומרת מה היא רוצה או מה התוכניות שלה. מה התוכניות בעזה, מלבד המלכת הרשות הפלשתינית או "ממשלת טכנוקרטים"? צריך לדבר על פתיחת הגבול לחופש תנועה של העזתים החוצה, לדבר על הזזת הגבול דרומה וגביית מחיר טריטוריאלי, לדבר על ביתור הרצועה וממשל צבאי על חלקה.

עזה כבר מתחילה להשתקם, אלפי משאיות של סחורה ודלק זורמות אליה, כולל ציוד הנדסי כבד, וגם מעבר רפיח חומק לנו מהידיים. חמאס כאן כדי להישאר, תחת מסכה כזו או אחרת, ואנחנו בולעים את השקר.

ומה עם יהודה ושומרון? מה התוכניות לגבי החלת ריבונות בהיקף כזה או אחר? האם יש תוכניות אחרות עם אופק אחר? האם אנחנו מעיזים גם לומר בקול גדול שלישראל יש זכות תנ"כית על כל יהודה ושומרון ויש לזה השלכות, או ששוב ניתן להזדמנות לחמוק?

אפילו לגבי אונר"א התחילו להישמע חריקות כאן, בארץ הקודש, למרות החוק שחוקק נגדה בקונצנזוס אדיר. שוב ישראל עלולה להציל את ארגון הטרור הזה, והפעם לא בגלל לחץ אמריקני אלא רק באשמתנו.

אנחנו זקוקים בעת הזו למנהיגות יוזמת ומתוכננת, שמגיעה עם אידיאולוגיה סדורה ורצון לממש ולא לדשדש. לא לחכות שיציעו דברים או לתת למציאות לזרום ולקרות, אלא ליזום מהלכים מדיניים, צבאיים וכלכליים שישנו את פני המזרח התיכון כמו שמבקשים השותפים שלנו מעבר לים.

אם נסיים את הקדנציה הזו של טראמפ רק עם שלום בינינו לבין סעודיה, זו תהיה החמצת המאה של ארץ ההזדמנויות המפוספסות.