בעל הבית כבר לא משתגע

משהו היה חייב להשתנות באופן מהותי אחרי 7 באוקטובר: התפיסה הביטחונית, ההבנה של מיהו האויב, הסבלנות כלפי טרור "קל", ההכלה של הסתה.

היתה תקווה שרעידת האדמה כל כך גדולה, שנהיה חייבים לעשות חריש עמוק - לא רק נקודתית בעזה, אלא בעיקר אצלנו בראש. הראש שלנו היה שקוע בקונספציה לא רק מול מה שמתחולל ברצועה, אלא גם בזירות אחרות.

מול יהודה ושומרון צריך להוריד את הכפפות, לעדכן את מטרות המלחמה כך שזו תהיה זירה עיקרית ולא משנית, להבין שאם לא אנחנו נטפל בתשתית הטרור שנבנית ביהודה ושומרון, נקבל 7 באוקטובר על סטרואידים

לאסון 7 באוקטובר היו כל כך הרבה הקדמות. האכזריות וצימאון הדם הפלשתיני היו שם תמיד, והם הפציעו כל הזמן. כך שחטו את בני משפחת פוגל בביתם, כך רצחו את אורי אנסבכר טובת העיניים, כך דקרו וירו ודרסו אזרחים תמימים, שהמתינו בתחנות אוטובוס או הלכו לקניות בסופרמרקט. אבל אז לא התעוררנו, הכלנו את הטפטוף שהפך למבול.

אבל כל אלה עדיין כאן גם אחרי 7 באוקטובר, ואנחנו לא עושים מספיק כדי להעלים אותם. הפיגוע הרצחני בדיוק לפני שבוע בדרך לקדומים לא יכול לעבור כאילו כלום. שתי נשות חינוך, רחל ועליזה, נרצחו בדם קר במכוניתן. לצידן נרצח גם אלעד, לנגד עיניו של בנו בן ה־10 שהיה עימו ברכב. זה בדיוק 7 באוקטובר, רק בזעיר אנפין. אותה מוטיבציה, אותה שנאה, אותם אמצעים ואותו חידלון שלנו - וגם אותו אויב.

הירי של המחבלים כוון דווקא לעבר נשים, ילדים והורים. זה בארי, זה כפר עזה, זו הנובה. אחרי הטבח היה נראה לתקופה מסוימת שהתעשתנו. צה"ל נקט שלושה צעדים משמעותיים: מעצרי מחבלים ומחוללי טרור, חסימות כבישים כדי למנוע מהטרור לזלוג בין גזרות, ומבצעי עומק למיגור הטרור.

זכורה לטובה הפיצרייה בחווארה, שנאטמה ונהרסה בידי צה"ל, כתגובה לכך שבעליה גיחכו והגחיכו את החטופים. זה לא היה רק קוריוז - היה כאן פוטנציאל אמיתי לצדק ולהרתעה.

אבל כל אלה כמעט נעלמו לאורך השנה האחרונה. המעצרים חזרו לקצב רגיל, החסימות הוסרו והמבצעים בעומק השטח חזרו לימי שגרה, לימים שלפני הטבח. בעל הבית כבר לא משתגע.

בשיחות עם מפקדים בשטח הם מלינים שאנחנו פשוט לא באירוע ביהודה ושומרון, משחקים בידיים קשורות מאחורי הגב. התסכול מהפיגוע בשבוע שעבר הוא גם כי אפשר היה למנוע אותו. הפיגוע הזה, וכמוהו עוד כמה, התאפשר בגלל צירים שפתוחים חופשי.

"אנחנו נלחמים נגד איראן, לא נגד הפלשתינים", אמר לי אחד מהם השבוע, "הם מתקדמים כל הזמן. בשיטות, באיכות ובאמצעי הלחימה. הם שומרים על יוזמה, ואנחנו עסוקים במגננה".

מול יהודה ושומרון צריך להוריד את הכפפות, לעדכן את מטרות המלחמה כך שזו תהיה זירה עיקרית ולא משנית, להבין שאם לא אנחנו נטפל בתשתית הטרור שנבנית ביהודה ושומרון, נקבל 7 באוקטובר על סטרואידים. את אופן הפעולה של צבא האוויר והיבשה בעזה ובלבנון צריך לייבא ליהודה ושומרון. עם ראשי חץ של חטיבות מאומנות, עם ליווי אווירי וארטילרי אם צריך, עם פינוי שכונות וערים ערביות מאוכלוסייה אזרחית כדי שאפשר יהיה לנקות את קיני הטרור.

חייבים לשים סוף לתופעת המחבלים שחוסים בצל מסגדים או בתי חולים, שהפכו למפקדות של טרור. חייבים לצאת למבצעים רחבי היקף - בכוח האדם, בעוצמה, במרחב ובהימשכות שלהם, תוך סגירת צירים ויד קשה מול גילויי הסתה. המבחן שלנו יהיה מבחן האבן: כשיפסיקו לרגום כדרך קבע רכבי מתיישבים באבנים, נדע שהצלחנו.

אוטוטו ממשל טראמפ, ממשל שיאפשר לנו יותר חופש פעולה מביידן ומבלינקן, שקשרו באופן פושע את ידינו בכל זירה אפשרית. וכשיתחלף הממשל בארה"ב, גם אנחנו נצטרך, סוף־סוף, להחליף דיסקט ולפעול באופן בלתי פרופורציונלי גם ביהודה ושומרון.

אני רוצה להאמין שנתניהו של אחרי 7 באוקטובר הוא שונה, אבל זה יצטרך להיות מוכח בשטח. אסור שביבי יחזור להיות ביבי.