שירית אביטן כהן, הכתבת הפוליטית הנמרצת והמוכשרת של העיתון שמעניק לי במה נכבדת זו, אחראית ללא מעט סקופים עיתונאיים שדרשו, יש להניח, מערכת קשרים מסועפת ולא מעט הצלבת מקורות. אתם יודעים, עבודה עיתונאית.
דווקא ה"מיני־סקופים" שהעלתה בשבוע שעבר בחשבון ה־X שלה לא היו כאלו: כהן פשוט העלתה צילומי מסך מתוך קבוצות ווטסאפ של מחאת "קפלן למען שחרור החטופים" שהציגו אבולוציה מפתיעה לכאורה, אף שהיא גם לא ממש חשפה את מה שכל ישראלי שני כבר יודע: החטופים לא באמת מעניינים את חוסמי קפלן.
ואיך נראית אותה אבולוציה? מרתקת: צילומי המסך הראו נקודות זמן שבהן שונו שמות הקבוצה.
התבנית תמיד, אבל תמיד, כוללת אותם רשעים, והם תמיד מפסידים בסוף, כשבדרך נפגעים עוד ועוד אזרחים או חיילים שרק רצו להגיע הביתה בשלום, אך הדרכים נחסמו בגלל יוקר המחיה, או הצוללות, או יוקר הצוללות, או גלנט, או מה שלא יהיה שם הקבוצה הנוכחית. תתעדכנו אצלם
בתחילה היו אלו הפגנות נגד "הפיכה משטרית", אחר כך נגד "דיקטטורה", בהמשך למען החטופים, וכן הלאה. בהמשך התברר (ותודה לעמית סגל) ששם הקבוצה בתקופת היורה התיכונה אי־אז היה בכלל "מחאת האוהלים ברוטשילד". זוכרים? והשם העדכני, כי הסקרנות בטח מקשה עליכם, הוא: "סיום המלחמה - תקשורת". אלון לי גרין, שהיה פעיל במחאת האוהלים ברוטשילד, הוא כיום פעיל למען גיוס מזון לאזרחים העזתים ובו זמנית פעיל למען הפלת הממשלה וסיום המלחמה. אה וגם למען החזרת החטופים.
חשבו לעצמכם כמה מהר זזו משפחות החטופים הצידה לטובת המטרה הגדולה האמיתית. אפשר רק להתנחם בעובדה שמפגיני רוטשילד, סליחה - מחאת הרפורמה, סליחה - מחאת סיום המלחמה, סליחה - הקפלניסטים, החזיקו בסלוגן החטופים לזמן הארוך ביותר. גם משהו.
מיותר לציין שהמייקאובר התרחש, אבל הקו הכללי נשאר אותו דבר גם כשצוללים לאותיות הקטנות: במחאה הנוכחית, נזכיר שוב כדי להקל על הקוראים - זו שקוראת להפסקת המלחמה, נכתב בדף ההפעלה הרשמי כי כ־800 הורים לחיילים בסדיר ובמילואים דורשים לסיים את הלחימה ולשחרר את החטופים. סדר העדיפויות במקור.
אותה שיטה ואותו ים: קומץ קולני וממומן היטב מזהה כאב ודאגה לאומיים וקולקטיביים, מנכס אותם לעצמו ומגייס את הטרגדיה הלאומית למטרה פוליטית. ומי ידבר נגד, הא? מי יכתוב שהוא נגד "הדמוקרטיה" או "שלום" או "הפחד מדיקטטורה"? רק הקיצונים! יותר מ־800 הורים? נכון שרובם המוחלט של הורי החיילים והמילואימניקים תומכים דווקא בהמשך אסטרטגי של הלחימה עד להשגת מטרותיה. אבל "הרוב" זה לא מספר מרשים. 800 זה מספר־מספר.
ראינו זאת אחרי רצח רבין, במלחמת לבנון השנייה, במחאה הכלכלית, בחוק הלאום, ובעצם בכל אירוע מטלטל עד גבה־גלי שפקד את המדינה. התבנית זהה בגדול למה שאנחנו מכירים מחגי ישראל. תקציר: רשעים מתחלפים ניסו לפגוע בנו, ניצחנו אותם נגד כל הסיכויים, אפשר להתחיל לאכול.
הכל דומה חוץ מזה שהתבנית שלהם תמיד, אבל תמיד, כוללת אותם רשעים, והם תמיד מפסידים בסוף, כשבדרך נפגעים עוד ועוד אזרחים או חיילים שרק רצו להגיע הביתה בשלום, אך הדרכים נחסמו בגלל יוקר המחיה, או הצוללות, או יוקר הצוללות, או גלנט, או מה שלא יהיה שם הקבוצה הנוכחית. תתעדכנו אצלם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו