לילה, חדר חשוך, מיטה ובתוכה את מתייפחת.
בכי קורע לב. בכי שכולו ייאוש. בכי שבא מתהומות של אפילה נטולת קרן אור. ואני לצידך. יושב על קצה המיטה, נמצא בעצמי על סף הייאוש, שולח יד לראשך, בוכה ומלטף. שנים של ישיבה על הסף. סוג של פריבילגיה להיות זה היושב לידך ומושיט יד.
בעומק אני יודע שגלגל מתגלגל בעולם, ובגלגוליו אתה לפעמים כאן ולפעמים שם. מודה על כל יום של אנרגיית חיים, של אור ושל יכולת להיות על הסף עם הפנים פנימה, לתוך נפשך. אני יושב לצידך ומאמין בך, מאמין שיש בך אור ויש בך חיים ויש בך כוח לעלות מהתהום שבתוכה את שרויה. מאיפה באה האמונה הזו - מהחיים עצמם? מהתורה?
מזכיר לך את התמונה המופלאה שבה באה אישה אלמנה וענייה אל הנביא אלישע וזעקה אליו בייאוש שעולמה חרב עליה (מלכים ב' פרק ד').
אלישע מתבונן בה ושואל שאלה קטנה: "תגידי, מה יש לך בבית?", והיא עונה: "אין לשפחתך מאום". כלום. אני ריקה וביתי ריקם, ואין מאין לשאוב כי הבור ריק.
אלישע לא עונה לה ורק ממשיך להתבונן בה ולצפות. ופתאום היא נזכרת: רגע, יש לי כלי קטן של שמן. זה מספיק, אומר הנביא, לכי לשכנים ותשאלי כלים, אל תמעיטי.
וּבָאת וְסָגַרְתְּ הַדֶּלֶת֙בַּעֲדֵךְ וּבְעַד־בָּנַיִךְ וְיָצַקְתְּ עַל כָּל־הַכֵּלִים הָאֵלֶּה.
את מילוי הכלים היא עושה בתוך הבית עם הילדים שלה, ללא עיני הנביא והרחק מעיני בני אדם. היא ממלאת את כל הכלים שאספה מהשכנים עד שכלו הכלים והשמן עמד.
אני יושב לצידך ומאמין בך, מאמין שיש בך אור ויש בך חיים ויש בך כוח לעלות מהתהום שבתוכה את שרויה. מאיפה באה האמונה הזו - מהחיים עצמם? מהתורה?
את מבינה? אלישע יודע שכל עוד נשמת אלוה בך, יש עוד טיפה של שמן. כשאת אמרת לו "אין כלום" הוא לא התווכח, לא פגע, לא הביא לך כוחות וניסים מבחוץ. הוא פשוט היה שם, עמד והתבונן בך במבט שיש בו אמונה ויש בו תקווה ויש בו עוצמה. ואת ראית ופתאום נגעת בכד הקטן שהיה שם וחיכה שתגיעי אליו.
גם בשלב הזה הוא ידע שאת העבודה את תצטרכי לעשות. לבקש כלים מהשכנים דורש כוחות. הרבה יותר קל להיות בצד הנותן מאשר בצד המבקש. אבל אם כבר נגעת בכד הקטן של השמן, אם כבר גילית את מנת החיים שבך, תצליחי לחלץ מתוכך גם את הכוח לבקש כלים, לבקש שיהיה עוד מכלים שלתוכם ייכנסו החיים שמתחדשים בך. וככה, מכלי לכלי הלך השמן והתרבה עד שהגיע לגדותיו. משם את כבר תמשיכי בדרכך, מלאה בכוחות ומלאה באמונה שיש לך כלים מלאים.
סיפור נס השמן של חנוכה מזכיר את הסיפור הזה. איך הגיע פתאום כד שמן למקדש המחולל? המסורת היהודית אומרת רק שהחשמונאים "מצאו". אבל אהרן זאב, שהיה קצין חינוך ראשי, לימד אותנו איך נמצא הכד הזה:
נֵס לֹא קָרָה לָנוּ -
פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ.
בַּסֶּלַע חָצַבְנוּ עַד דָּם
- וַיְּהִי אוֹר!
כאדם דתי ומתפלל התקשיתי במילים האלה שכאילו כופרות ביד ה' הפועלת במציאות. אבל עכשיו, כשאני יושב לידך ומתפלל ומייחל ומשתדל, אני מבין למה הוא מתכוון. את כד השמן לא מוצאים בקלות. כשחושך סמיך עוטף את הנפש הכד הקטן לא נראה לעין. יש חציבה בסלע עד דם שבסופה מגיעים אל אותו סדק שממנו באה אלומת האור. ויש לילות, לפני שמצליחים לסדוק את החושך, שצריך להיות שם. לשבת על הסף ולתת יד, ועין, ודמעה, ולב. ולהמתין ולקוות ולייחל ולהאמין. כך כתבה עבורנו רחל המשוררת:
לִנְעֹץ בָּאֲפֵלָה עֵינַיִם מְשַׁוְּעות,
לִפְרֹשׂ אֶל הֶחָלָל יְדֵי גַעְגּוּעִים,
וְאֹזֶן לְהַטּוֹת לְקוֹל רִשְׁרוּשׁ עָלִים,
וּלְפַלֵּל לְנֵס, וּלְיַחֵל לְאוֹת.
- המאמר הוא חלק מפרויקט חנוכה של תנועת מש"ה (מילים שעושות הבדל), הפועלת להפחית את שיעור מעשי האובדנות והניסיונות האובדניים בישראל