הציונים במתמטיקה? יש דברים חשובים יותר לדאוג לגביהם

איש מבוגר הולך לרופא. הרופא שואל אותו: "מעשן?" לא. "שותה?" לא. "נשים?" כלום. "אז בשביל מה אתה חי?"

נזכרתי בבדיחה הישנה הזאת כששמעתי את ההיסטריה בנושא הדירוג של ישראל בתחום המתמטיקה יחסית למדינות ה־OECD. מדובר בקטסטרופה, כמובן. הנתונים שפרסמה השבוע הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הראו שאנחנו כמעט בתחתית הטבלה, במקום 26 מתוך 31. הנתונים האלה בדקו את היכולות של תושבי ישראל בשנים 2023-2022, כלומר הפעם קשה להאשים את חמאס. הפעם זה עלינו.

כצפוי, אזעקות עולות ויורדות נשמעו סימולטנית באולפנים כולם, שהסבירו במקהלה כמה אנחנו גרועים ומי האשם ושזה עניין של מדיניות ותקציבים ושזה בר־תיקון וחייב תיקון ומהר. אני לא טוענת שזה לא נכון או לא חשוב - אנחנו צריכים ויכולים להיות הטובים ביותר בכל תחום - אני רק אומרת שזה לא בהכרח הכי חשוב.

רגע לפני שאתם מתנפלים עלי, בואו נעצור לרגע ונחשוב: במיוחד כיום, לנוכח המלחמה הנוראה הזאת, האם מתמטיקה זה הדבר הכי עקרוני בחיים שלנו, תושבי ישראל של שנת 2024? בעיניי, עצם העובדה שזה התחום שתוצאותיו מעוררות עניין, ושהישגים דלים בו מחוללים פאניקה, מצריכה מחשבה. בעיקר על רקע המלחמה.

מלחמת חרבות ברזל קילפה מאיתנו הרבה מאוד מסכות ומטען עודף. היא הכריחה אותנו להתמקד בעקרוני, ורק בו. כל השאר הונח בצד. נותרנו עם הלוז, עם מה שמהותי. ככה זה כשחרב מונפת מעל הצוואר - האדם מתבונן פנימה ושואל. והשאלות שעלו לא היו משוואות עם נעלמים או שטח של טרפז, אלא מה קושר אותנו לארץ הזאת, לעם הזה, מהי הזהות שלנו וממה היא מורכבת, מה הכי עצוב לנו שיאבד, למה אנחנו יוצאים להילחם, למה שונאים אותנו בכל העולם ומחייבים אותנו להגן על עצמנו ועל המשפחה שלנו. שאלות עמוקות ויסודיות.

בשבועיים הראשונים למלחמה, כשרבים מאיתנו היו בדיכאון ואפילו בייאוש, היו רגעים שחשבתי כי הכל אבוד. ידעתי שאם ייכלו כל הקצים נוכל להגר למדינה אחרת, כלומר החיים הפרטיים שלנו לא בהכרח יאבדו, אבל בכיתי (הו, כמה בכיתי) על התרבות שעלולה להיעלם. על השירים והתערוכות והספרות ומפעלי היצירה המדהימים שיש לנו, חוצבי נפש, מדביקי זרים, מאחדי אומה.

השפה שלנו, על אלפי רבדיה, האסוציאציות שעולות מכל מילה בעברית שחודרת אל עורקינו, אל נשמתנו, קושרת אותנו הנה, למקום הזה, וזה אל זה. אולי יותר מהכל, היא שואבת אותנו פנימה, אלינו, בונה עוד קומה בזהות שלנו, מחזקת את המחויבות שלנו לעם ולמולדת שלנו. התרבות והשפה, ההיסטוריה והמורשת, היהדות והערכים, הם הרוח שנושבת בגב החיילים בשדה הקרב, הם הסיבה להילחם, הם הסיבה למות ולחיות.

ברור למה המתמטיקה היא חשובה. ברור גם למה קל יחסית למדוד, לשקלל, לתכלל, להשוות ולייצר סטטיסטיקה מאירת עיניים מהישגי התלמידים במתמטיקה. ברור שתוצאות המבדקים הן גם אינדיקציה למצבה הכללי של מערכת החינוך. וברור גם למה המתמטיקה נחשבת כלי שמנבא "כישורים חשובים להשתלבות בשוק העבודה", או "מיומנויות התורמות לתפקוד כאזרחים בחברה בת־זמננו". וגם ברור שהמתמטיקה היא הכרחית לקיומה של תשתית מדעית, טכנולוגית, הישגית וכל מה שקשור בשגשוג הכלכלה הישראלית ועתידה. וזה טבעי שנהיה מודאגים ממצב לימודי המתמטיקה.

אבל איפה הדאגה הקולקטיבית הגדולה שלנו למצב הבקיאות של תלמידי ישראל באוצרות התרבות שלהם, במטען הספרותי, ההגותי, הפילוסופי, הלשוני, וכן - גם היהודי שלהם? למה אין פאניקה סביב ההיכרות שלהם עם התנ"ך והגמרא, ונתן אלתרמן ומאיר שלו? זה הדבר שמחבר אותם זה לזה, וזה הדבר שמעניק נפח לתחושת השייכות למקום הזה שאנחנו קוראים לו ארץ. כשהם יוצאים בגיל 18 להילחם על הבית - על זה הם מוסרים את חייהם.