בעקבות מתקפת חיזבאללה ב־8 באוקטובר 2023, למחרת טבח עוטף עזה, החליטה הממשלה באופן מיידי על פינוי תושבי הצפון שבטווח 5 ק"מ מהגבול.
בזמן אמת החלטה זו הואשמה על ידי גורמים שונים ב"תבוסתנות", כזו הסותרת לכאורה את מדיניותה המתבקשת של "ממשלת ימין על־מלא".
המחדל הגדול הוא הסדק שנפער בקיר הברזל הישראלי במהלך 20 השנים האחרונות, בעת התעצמות חיזבאללה, אך אסור היה לתת לתושבים לשלם את מחירו
טענות אלו שככו מאז, בעיקר בשל הממצאים המבהילים שהתגלו לאורך הגבול בצד הלבנוני - כמויות אמל"ח עצומות ומערכות הנדסיות מתוחכמות, המעידות שנמנעה כאן מתקפה קטלנית של כוח רדואן, כזו שהיתה עלולה להפוך את מתקפת 7 באוקטובר של חמאס ל"טיול בפארק" לעומתה.
חיזבאללה, שבנה את עצמו צעד אחד צעד לרגע הזה במשך כעשרים שנה, לא עשה שימוש ביכולותיו האדירות ברגע האמת, פשוט מפני שמרגע שהתבצע פינוי התושבים, לא היה להם מה לתקוף. כעת, עם השגת הסכם הפסקת האש בצפון, ניתן לבחון את החלטת הפינוי באופן מפוכח.
מלבד הצדקת ההחלטה ברמה האסטרטגית, במבט היסטורי ההחלטה לא רק שאינה סותרת את תפיסת הימין, אלא מגלמת את מדיניותו מימי ראשיתו.
ב־1920, כשהתפתח מתח בין המתיישבים היהודים בגליל לשיעים הלבנונים (כמה מפתיע), דרש זאב ז'בוטינסקי לבחור: תגבור משמעותי של הכוח הצבאי בתל־חי, או פינוי המתיישבים. דעתו נדחתה על ידי הנהגת היישוב, שדגלה בהיצמדות לקרקע בכל מחיר, ותל־חי נשרפה תוך אובדן חיי לוחמים, ביניהם ידידו הקרוב יוסף טרומפלדור.
במרד גטו ורשה, 1943, ניכר הבדל דומה בין הגישות: אנשי אי"ל (הסוציאליסטים) תכננו קרב "מצדה" חסר סיכוי - עד המוות, בעוד אנשי אצ"י (הרוויזיוניסטים) הכינו מראש דרכי מילוט להמשך הלחימה ביערות, לאחר מיצוי אפשרויות הלחימה בגטו.
במלחמת העצמאות, בניגוד להוראת בן־גוריון שלא לסגת משום נקודה בשום מקרה, חתם מפקד האצ"ל ברובע היהודי על כניעה מול מפקד הלגיון הירדני עבדאללה אל־תל, שהצילה את חיי כ־2,000 תושבי הרובע.
כל זאת אינו מקרה, לא בלבול ולא היפוך היוצרות. אמנם, ז'בוטינסקי עסק כל חייו הבוגרים בבניית הכוח העברי ודגל בשחרור הארץ ובהיאחזות בה, אך בד בבד האמין כי "כל יחיד הוא מלך" וכי החברה נועדה לשרת את הפרט. לתפיסתו, אין להקריב את הפרט על מזבח הכלל, מתוך אמונה כי קדושת החיים של הפרט היא ערך עליון.
מבחינת הימין הז'בוטינסקאי, קדושת הארץ נובעת מהסיבה שללא ארץ ישראל לא תיתכן מדינת ישראל, ולפיכך לא ייתכן ביטחון לפרט היהודי.
באלגוריה ניתן לומר שבשמאל (המקורי) האדם הוא בורג קטן במכונה ענקית, ובימין האדם הוא היהלום שבכתר. משום כך הורה בן־גוריון לא לעזוב אף נקודה, ואילו ז'בוטינסקי - ההפך.
לתפיסתו של ז'בוטינסקי - אם לא ניתן להגן על יישוב באופן יעיל, זהו בעצמו כבר ההפסד והכישלון. במקרה כזה של סדק שנתגלה ב"קיר הברזל" אין להעמיד פנים שהסדק איננו, אלא יש לבצע נסיגה טקטית ולשוב רק לאחר שהסדק יתוקן.
דברים אלו אנו רואים לנגד עינינו שוב, 104 שנים לאחר קרב תל־חי. אלה אותם השיעים הלבנונים, רק שהפעם - התקפתם עוקרה מיסודה בזכות אותה מדיניות של ז'בוטינסקי, שהפעם יושמה בזמן.
המחדל הגדול הוא הסדק שנפער בקיר הברזל הישראלי במהלך 20 השנים האחרונות, בעת התעצמות חיזבאללה, אך אסור היה לתת לתושבים לשלם את מחירו. כעת יש לתקן את קיר הברזל, בכל האמצעים הנדרשים, לוודא היטב ובכל הרמות שלא ייסדק שוב, ורק אז - לשוב, ובגדול.
הכותב הוא מנהל פיתוח התוכן במרכז מורשת מנחם בגין בירושלים, וחוקר תולדות ישראל באוניברסיטת בר־אילן
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו