מי מפחד מאדמה

כחודש או חודשיים אחרי תחילת המלחמה התחילה להשתרש אקסיומה: לא גובים מחיר טריטוריאלי מעזה. בואו מהר נדבר על היום שאחרי, נמצא איזו רשות פלשתינית שתשלוט, רק שלא נהיה בעזה. בסדר, נעשה ציר נצרים, ופילדלפי, וגם קצת פרימטר - אבל מדיניות של תפיסת שטח וגביית מחיר טריטוריאלי מעזה? עד כאן.

כשבועיים אחרי הטבח התראיינה בחדשות 12 אור צוק, שהוריה נרצחו בכפר עזה, וזעקה מדם ליבה: "אני רוצה לחזור לקיבוץ, אני אבנה את הבית שלי ויהיה לי נוף לים - ואתם תדאגו לזה". אור צוק זעקה לממשלה ולציבור הישראלי, והפאנל הגיב בקבלה ובהשלמה. אבידע בכר, שאשתו דנה ובנו כרמל נרצחו כששהו עימו בממ"ד בבארי, זועק את המובן מאליו: "אין תקומה לרצועת עזה. הילדים שלהם שרפו אותנו, המבוגרים ירו בנו, והזקנים עם הקביים בזזו וחטפו אותנו. יש פה ארבעה דורות שאין להם זכות קיום להיות בשכנות איתנו. כשמדברים על רצועת ביטחון של קילומטר, אני מבין שלא הבנו שום דבר. אם לא יהיה עקב בקרקע, הלך עלינו. כל מקום שנעזוב, הם יהיו שם". צריך לדבר באדמה, כי המשחק הוא של טריטוריה - אומר אבידע, קיבוצניק אסלי. "צריך להתחיל להעביר את הגבול לים התיכון".

כמו רמת הגולן, שנשארה אצלנו כשחששנו שאסד ישכשך רגליים בכנרת, כך צריכה להיות עזה, או לפחות חלקה הצפוני, עד ציר נצרים. אגב, לא חייבים להקים את גוש קטיף מחדש ואפשר בהחלט לחשוב אחרת

אבל איך כל כך מהר התנערנו מהאמירות הללו, המובנות מאליהן? איך התיישבות בעזה הפכה להיות מילה גסה, תוך שבוגי יעלון מלרלר על "טיהור אתני" ואחרים מצקצקים בטהרנות? ותגידו, למה לא לגבות מחיר של אדמה על הטבח הגדול ביותר בהיסטוריה של המדינה?

באוסלו, בשנת 1993, הוצגו הנסיגות ככאלה שמיטיבות עם האינטרס הביטחוני הישראלי. היו שני קווים: אידיאולוגי וביטחוני.

הקו הביטחוני הציג את טובת ישראל לפי "שתי מדינות לשני עמים", וההתנחלויות הוצגו כמכשול לשלום ולשלווה, בואכה סכנה מזרח־תיכונית. הקו האידיאולוגי המאמין כי זוהי ארץ אבותינו, שיהודה, שומרון ועזה הם ערש התנ"ך - נדחק הצידה בבוז כשהוצג ככזה שסותר את האינטרסים הביטחוניים של ישראל ואף מכביד עליהם. ב־2005 מדינת ישראל החליטה, מתוך אינטרס ביטחוני, לסגת מרצועת עזה. "למה אנחנו צריכים את נצרים וכפר דרום?" הטיחו בנו, "מיטב בחורינו צריכים לחפש את חבריהם המתים בחולות רפיח בשביל כמה מתנחלים הזויים?". אז נסוגנו, והצבנו גדר מעל הקרקע, מתחת לקרקע, באוויר ובים.

והנה הגיע 7 באוקטובר. דווקא אחרי הנסיגות, הוויתורים והגדרות התגלגל עלינו הטבח הגדול בתולדות המדינה. כדי להתמודד ביטחונית עם המפלצת מעבר לגדר היינו צריכים להכניס כמה אוגדות לוחמות, והמשימה טרם הסתיימה. מתברר שלצד המורכבות, הקו האידיאולוגי של הימין תאם את האינטרס הישראלי. הנסיגות פוגעות בביטחון.

אחרי ה"התנתקות" מעטים היו עם שאיפות טריטוריאליות לשוב ולכבוש את עזה. לא בחרנו במלחמה ולא פתחנו בה ממניעי תאוות שטח. אבל מרגע שהאויב פתח במלחמה - אנחנו צריכים ומחויבים לגבות מחיר באדמה. במלחמת ששת הימים ידעה מדינת ישראל לגבות מחיר טריטוריאלי ברור מכל מי שהעז לפתוח במלחמה: רמת הגולן מידי הסורים, סיני מידי המצרים ויהודה ושומרון מידי הירדנים. רמת הגולן סופחה לישראל ואף הוכרה בינלאומית על ידי ארה"ב. לאן נעלם, בשנת 2024, המחיר הטריטוריאלי?

כמו רמת הגולן, שנשארה אצלנו כשחששנו שאסד ישכשך רגליים בכנרת, כך צריכה להיות עזה, או לפחות חלקה הצפוני, עד ציר נצרים. אגב, לא חייבים להקים את גוש קטיף מחדש ואפשר בהחלט לחשוב אחרת. השטח יכול להיות שטח חקלאי כפיצוי לקיבוצי העוטף שנשחטו, אפשר להקים אזורי תעשייה חדשים לשדרות ואופקים. אבל המחיר הטריטוריאלי חיוני - לטובת ביטחון, אבל גם לטובת בניית החיים.

הגיע הזמן שנעדכן את תפיסת הביטחון של ישראל כך שתתכתב עם המציאות: מי שיתקוף את ישראל - ישלם בשטח. רמיסת הקונספציה חייבת לכלול את האמונה המחודשת באדמה.