לא כך נראה ניצחון

תחושת חמיצות והחמצה מלווה את הסכם הפסקת האש בלבנון. לא ככה ראינו את הניצחון על חיזבאללה, אחרי שנה וחודשיים מעייפות ושוחקות. ההסכם הזה שנכפה עלינו באופן הזה ובעת הזו הוא לא הסכם טוב, רחוק מכך. ההסכם נראה כמו הסכמי ביבי הישן והעייף של צוק איתן ושומר החומות. גם אז התגאו באוזנינו שחמאס מורתע, כשבעצם הוא רק חטף מכה והסתער לעבר 7 באוקטובר.

העובדה שלא הצלחנו ליצור תנאים לאזור חיץ בלבנון ולא הצלחנו לעמוד על כך שתושבי דרום לבנון, ובתוכם אנשי חיזבאללה, לא יחזרו לצפות על מטולה וזרעית היא כמעט אבסורדית. החיוכים והדגלים הצהובים שחוזרים אט־אט לנכוח על גדר הגבול שלנו מסבירים באופן הכי חד לתושבי הצפון למה כדאי לחכות עוד קצת לפני שיחזרו לשקם את חייהם. הפסקת האש הזו לא הגיעה בחלל הריק, היא הגיעה תחת מכבש לחצים אמריקני חסר רחמים, כשמעבר לפינה ממשל שיאפשר לנו אוויר לנשימה.

תחושת החמיצות וההחמצה נובעת דווקא מההצלחה המסחררת של החודשיים האחרונים. אחרי דשדוש של שנה, ראינו את צה"ל וארגוני הביטחון של ישראל בתפארתם. בניגוד לעזה, בלבנון הצבא הגיע מוכן ומדויק. המודיעין, חיל האוויר, חיל היבשה וגם ארגוני ביטחון נוספים פעלו כמו מקהלה עליזה: בתחכום, בדיוק ובעוצמה שלא פגשנו בה שנים רבות. גם הקו המדיני האסטרטגי שהוביל הפרדה בין לבנון המדינה לבין חיזבאללה נוהל באופן חכם שלא שורף את הידידים הנוכחיים והעתידיים שלנו בלבנון, ויכולים להביא עתיד טוב יותר. דובר צה"ל בערבית אביחי אדרעי הפך לשריף של המזרח התיכון ועשה עבודת תודעה מופלאה.

בחודשיים הגענו להישגים כמעט דמיוניים. חיסלנו את כל צמרת חיזבאללה, כולל את ראש הנחש נסראללה, כבשנו כפרים, השמדנו תשתיות תת־קרקעיות שנבנו במשך שנים, איום הפלישה הקרקעית בדמות 7 באוקטובר הוסר, והצלחנו לפגוע באופן משמעותי ברבות מהרקטות ומערכי הייצור שלהן. ולא פחות חשוב: מוססנו את מחסום הפחד שלנו.

מיטב בחורינו תמרנו קרקעית בלבנון והגיעו לליטני, ביירות הופצצה מהאוויר כמעט מדי לילה, ותרחישי האימה שכולנו שקשקנו מפניהם לא הגיעו. לא היו אלפי הרוגים, לא נפלו מתקני חשמל וגז, וגם טילים לעבר המרכז לא היו עניין יומיומי. אזרחי ישראל עמדו בגבורה מול כ־20 אלף רקטות שירה חיזבאללה. נוסף על כך, קטענו את אחדות הזירות מבית היוצר של איראן. נסראללה התחיל במלחמה הזאת כדי לתמוך בחמאס בעזה והתנה כל הפסקת אש בלבנון בהפסקת אש בעזה.

והנה, אחרי חודשיים של לחימה עצימה הם נכנעו ונטשו את עזה.

אבל הציבור הישראלי לא תמים. אנחנו למודי הצהרות ניצחון ריקות, בעיקר בגזרת עזה. פעם האמנו להצהרות האלה על חמאס שמורתע, עד שיום אחד התעוררנו ל‏־7 באוקטובר.

ולכן, הפסקת האש הזו, על אף הישגי המלחמה, היא חמוצה מאוד. אנחנו יודעים שההבטחות כאילו נוכל לחזור ולתמרן הן חצי ריקות. לטוב או לרע, ישראל לא נוהגת לפתוח במלחמות.

עכשיו, משנחתמה הפסקת האש, חובת ההוכחה היא עלינו בלבד. אני רוצה להאמין שמשהו קרה לנתניהו ב־7 באוקטובר, ושעכשיו יש נתניהו אחר, אבל אני לא סומכת ידיי רק על כך.

גם סמוטריץ' וסטרוק, שני ניצים ביטחוניים, נמצאים שם, וגם אחרים. הפעם זה עליכם.

אבל זה גם עלינו, הציבור הישראלי. שקט ביטחוני הוא דבר ממכר וכל כך אנושי, ומפת האילוצים הבינלאומיים והפנימיים לא נגמרת לעולם. אבל גם אנחנו צריכים לדרוש מהמנהיגים שלנו לשנות כיוון, ובמקום דוקטרינת ה"שקט ייענה בשקט", שנתניהו כל כך אהב, צריכה להיכנס דוקטרינה קצת יותר עתיקה, גם היא מוכרת לנתניהו היטב: "שקט הוא רפש".