המלאכה עוד לא הסתיימה

אויבינו בעזה ובלבנון הוכו ורק נפלו ארצה, אבל עוד לא חוסלו, ולכן עוד לא חלה עלינו האמרה "באבוד רשעים רינה". חמאס מתפקד ככוח גרילה בתוככי אוכלוסייה אוהדת ברובה, ומנהל אותה פוליטית באמצעות שליטה באספקה. חיזבאללה עודנו מיליציה ומפלגה עדתית חזקה בלבנון. בזמן כתיבת השורות האלה, כוחותיו עודם מאיימים על גבול הצפון והוא עדיין מחזיק ביכולת לתקוף בטילים וברקטות.

יש לישראל צורך אסטרטגי ארוך טווח וחיוני להמשיך ולהשמיד כליל את חמאס צבאית ושלטונית. יש לה צורך אסטרטגי חיוני להרחיק, לפחות, את חיזבאללה מגבולנו הצפוני ולהשמיד את יכולות התקיפה שלו בטילים וברקטות. השמדת גיס הטילים האיראני־לבנוני היא אינטרס עליון גם כדי לשלול מהאיראנים יכולת להרתיע את ישראל מתקיפת מיזם הנשק הגרעיני המסוכן שלהם. בשתי הגזרות, ברצועה ובדרום לבנון, שיטת הפעולה היחידה העשויה לענות על צרכים חיוניים אלו היא כיבוש, החזקת שטח, הטלת משטר צבאי ופשיטות לסיכול טרור ולפירוק יכולות.

בלי כיבוש ומשטר צבאי, לא יועילו "חזונות" מדיניים ערטילאיים או הגיגים לא מעשיים על "היום שאחרי" טרם בואו, לא ברצועת עזה ולא בדרום לבנון. שהרי מדינת לבנון לא תוכל להועיל כאן, אפילו לא בגיבוי קואליציה בינלאומית, כאשר איראן ממשיכה בחתרנותה בלבנון, וכאשר חיזבאללה נשען עליה ועל העדה השיעית ומאיים בנשקו על ממשלת לבנון. היא לא תוכל לעמוד בפני צבא הטרור הזה, הגם שהוכה מכה קשה, אם הוא ישרוד צבאית בדרום ובשאר חלקי המדינה וימשיך להחזיק ביכולת שיורית לתקוף בטילים וברקטות.

גם ברצועה, הצורך במשטר צבאי מתברר כנראה יותר ויותר אפילו למתנגדיו בישראל. את החטופים אפשר לנסות לשחרר רק באמצעות הגברת הלחץ על חמאס והשתלטות על האספקה. והגברת הלחץ מחייבת הנהגת משטר צבאי ופינוי מי שאינם אנשי חמאס מאזורים מוגדרים, בזה אחר זה, למזעור פגיעה באוכלוסייה לא־לוחמת. פה טמון הסיכוי העיקרי לשחרור חטופים, בכוח הזרוע או בהסכם, ולעקירה גמורה של שלטון חמאס ברצועה.

אבל מה יקרה ברצועה ב"יום שאחרי"? ומהו "החזון המדיני" בלבנון? ד"ר סא"ל (מיל') עומר צנעני הציג את השאלות האלה על האופק האסטרטגי במסגרת טיעוניו בעד שתי הפסקות אש עכשיו ברצועה ובצפון, בוויכוח שהתקיים בינינו בשבוע שעבר כאן במדור. בחלוף ימים אחדים, הטיעונים האלה לא התיישנו היטב... ברור שהפסקות אש הן ההפך ממה שדרוש לישראל עכשיו, תהיה אשר תהיה האסטרטגיה שתאמץ להמשך המערכה נגד איראן.

בלי כיבוש ומשטר צבאי, לא יועילו "חזונות" מדיניים ערטילאיים או הגיגים לא מעשיים על "היום שאחרי" טרם בואו, לא ברצועת עזה ולא בדרום לבנון

אבל הדרישה לאופק אסטרטגי היא בעצם תירוץ, כדי להירתע ברגע האחרון מהכרעת שני האויבים שהצמיחה איראן על גבולותינו, ובסופו של דבר כדי להירתע מהתמודדות עם איראן, המפעילה של שני צבאות הטרור האלה וזו ששימורם יסייע לה במלחמתה בנו. זהו עיקור עצמי המתחזה ל"חזון מדיני". גולת הכותרת ב"חזון" היא השתלה מחדש של הרשות הפלשתינית הכושלת ותומכת הטרור בעזה, זו שניחמה את חיזבאללה על מות נסראללה והתקשתה להסתיר את שמחתה על זוועת 7 באוקטובר.

האופק האסטרטגי הראוי לישראל מותנה בהכרעת חמאס וחיזבאללה, שתהיה מערכה חשובה, אך לא אחרונה במלחמת איראן־ישראל. המלחמה באיראן אכן תהיה מלחמה ארוכה. מגורל זה שום הטפה "אנטי־ספרטנית" לא תגאל אותנו. קרוב להניח שיהיו בה מערכות אחדות. אבל "חרבות ברזל" ו"חיצי הצפון" אינן מוכרחות להיות מלחמת התשה בלתי פוסקת, כהפחדת רבים. אפשר וחיוני, בפרק זמן סביר, להכריע את חמאס, ואפשר וחיוני להדוף את חיזבאללה צפונה ולנטרל את גיס הטילים שלו.