להכריע בעזה כדי להכריע בלבנון

אם זה לא היה ברור עד סוף השבוע - עכשיו כבר אין ספק: לא רק שפקעה סבלנותה של ישראל על שנת טילים מלבנון, אלא שהיא גם לא מוכנה לחזור למציאות שקדמה לשנה זו. עד לסוף השבוע, ולמעשה אפילו עד לשעת נאומו של נתניהו באו"ם, היו מי שקיוו בישראל - תקוות שווא, יש להודות - שהמערכה בלבנון תהיה קצרה ושהמכות שספג חיזבאללה עד שלשום יגרמו לו להניף דגל לבן של כניעה (או הסכמה להפסקת אש), לנתק את עצמו מהמלחמה ולקבל את תביעתה של ישראל להסגת כוחותיו אל מצפון לנהר הליטני.

זו היתה תקוות שווא, כי בדיוק כמו חמאס, גם חיזבאללה יוסיף להילחם בישראל ככל שהוא רק יוכל - לא חשוב כמה מכות הוא ספג וכמה נכסים הוא איבד, ותוך התעלמות מהמחיר האיום שאזרחי לבנון נאלצים לשלם. אבל ישראל ככל הנראה למדה שיעור חשוב מהלחימה בעזה, והוא תחושת "המסוגלות". כשצה"ל רוצה וגם מקבל את הפקודה - הוא מסוגל להסיר כפפות ולהכריע את האויב.

לא רק בארץ יש מי ששגו, ושאולי עוד שוגים, בתקוות שווא - גם בעולם מתקשים להבין את השינוי הגדול שמתחולל כאן. הממשל האמריקני ממשיך לשגות באשליות שלפיהן רק פתרון דיפלומטי יוכל להביא לסיום העימות בין ישראל לבין חיזבאללה, ארגון טרור המחויב להשמדתה. מעניין מה היו אומרים האמריקנים למי שהיה מטיף להם, כפי שהם מטיפים עתה לישראל, כי את המלחמה שהכריזו על אל־קאעידה לאחר פיגועי 11 בספטמבר, ואת זו שהכריזו על דאעש, אפשר לסיים רק בדרכים מדיניות של ניהול משא ומתן והשגת עסקה עם הטרוריסטים.

ובינתיים, בעת שהכל עסוקים בלבנון, צה"ל הולך ומתקרב להשגת מטרותיו בעזה. מחבלים בודדים ואף חוליות טרור עוד פועלים בשטח, מנסים לפגע בכוחותינו ולשגר טילים לעבר ישראל, אבל צבא הטרור של חמאס, על מפקדותיו, מחנותיו ומחסניו - הוכרע. גם ממשלת חמאס, על משרדיה ומנגנוניה, איננה.

אבל ניצחונה של ישראל בעזה לא יהיה שלם אם לא נשיב לידינו את החטופים, שעדיין מוחזקים בידי כנופיות חמאס; ומה שחשוב לא פחות - אם לא נבטיח לעצמנו שליטה ביטחונית מלאה על כל שטחה של הרצועה. אך שליטה כזו לא תושג כל עוד צה"ל לא מקיים נוכחות רציפה בשטח.

ברמה הטקטית, כוחותינו נסוגים אחורנית לאחר כל פעולה צבאית, ובמעין משחק של חתול ועכבר מותירים את המרחב לאנשי חמאס, השבים אליו ומנסים לשקם את אחיזתם בו. וברמה האסטרטגית, ישראל מהססת להשתלט על הרצועה גם בצל המחלוקת מבית באשר ל"יום שאחרי", וגם בשל הלחץ האמריקני לא לקבוע עובדות בשטח ולהכפיף את עזה למרותנו.

דווקא משום כך, חשוב לנצל את העובדה שעיני העולם והקשב שלו מופנים צפונה, ולהסדיר את ענייננו בעזה, משוחררים ממבטו הבוחן והביקורתי של העולם.

ניצחונה של ישראל בעזה לא יהיה שלם אם לא נשיב לידינו את החטופים, שעדיין מוחזקים בידי כנופיות חמאס; ומה שחשוב לא פחות - אם לא נבטיח לעצמנו שליטה ביטחונית מלאה על כל שטחה של הרצועה

אין ספק כי כשמאות אלפי ישראלים ספונים במקלטים בשל מתקפות הטילים של חיזבאללה, יש לנו את הלגיטימציה המלאה לנקוט את כל הצעדים הנדרשים כדי להביא את המאבק בחמאס בעזה לסיומו. זאת, החל בכיבוש מלא של הרצועה וכינון ממשל צבאי בה, עבור בניהול ישראלי ישיר של הספקה וחלוקה של מזון לאוכלוסייה במקום סוכנויות האו"ם, שאינן אלא משת"פיות של חמאס, וכלה בביסוס השליטה המבצעית שלנו ברצועה. לדוגמה - הרחבת אזורי החיץ לאורך הגבול, כמו גם הרחבת צירי השליטה בנצרים ובפילדלפי, שאליהם אפשר להוסיף גם את ציר כיסופים.

חסן נסראללה קשר את עצמו ליחיא סינוואר בעזה, ועלינו לוודא ולהבטיח שהשניים ייפלו יחד. הכרעה בלבנון תקרב את ההכרעה בעזה, ולהפך. ומכיוון שבלבנון עשוי לצפות לנו עימות מורכב גם כעת - הרי קביעת עובדות בעזה עכשיו תקל עלינו גם בקביעת עובדות מול לבנון בהמשך הדרך.