הקרבות לכיבוש רצועת עזה היו קשים ומרים שכן כוחות צה"ל נתקלו בהתנגדות עזה של האויב. אך בתוך יום וחצי השתלטו על הרצועה כולה ובתוכה גם העיר עזה, והכריעו בקרב.
לא, אין מדובר במלחמת חרבות ברזל שבה לוחם צה"ל בכל רחבי הרצועה בלא שעולה בידיו להכריע את האויב ולהשיג שליטה אפקטיבית בשטח, כבר כמעט שנה. מדובר במלחמת ששת הימים שבה הביס צה"ל כוחות צבא גדולים בהרבה מאלו שברשות חמאס או חיזבאללה וכבש את חצי האי סיני כולו, את יהודה ושומרון ואת רמת הגולן.
אנו ניצבים בפני מציאות שונה - בפני אויב אחר ואולי גם עם צה"ל שונה, ובעיקר עם הנהגה "הבורחת מבשורה" ונרתעת מהחלטות שיביאו להכרעה ולסיום של המלחמה הממושכת, וכנראה הפחות מוצלחת, מבין מלחמות ישראל.
המלחמה בעזה - וליתר דיוק פעולות השיטור של צה"ל בשטח הרצועה - מתנהלת זה חודשים ארוכים בצל המגעים להשגת עסקה שנועדה להוביל לשחרור חטופינו המוחזקים בידי חמאס, להפסקת אש זמנית או קבועה ובעקבותיה אולי אף לסיום המלחמה.
אלא שמדובר ב"הצגה" שמאחוריה אין הרבה ממש. "לא יהיה כלום כי אין כלום" ובודאי שבכל האמור ברצון וביכולת של הנוגעים בדבר לסכם על עסקה. כל השחקנים, בין אם ישראל, חמאס או האמריקנים, מעוניינים בקיום מגעים ובניהול משא ומתן, שכן אלו משרתים אותם לצורכי פוליטיקה פנימית מבית ולהדיפת לחץ חיצוני, אבל ספק אם הם רוצים באמת או מסוגלים להגיע לעסקה.
הממשל האמריקני מבקש ליצור חזות של ניהול משא ומתן שתקל עליו במערכת הבחירות לנשיאות ותסייע לו למנוע התלקחות אזורית שהוא חושש מפניה. חמאס מצידו מעוניין בהפסקת המלחמה בעזה, תוך שהוא נותר השליט בשטח וכנראה לא יתפשר על פחות מכך. ורק לממשלת ישראל אין מטרה ברורה נראית לעין מעבר לרצון לעמוד בהבטחתה להמשיך במלחמה עד אחרון מחבלי חמאס בעזה.
אם זהו המצב, וראש הממשלה מתכוון למה שהוא אומר בהודעותיו לציבור ולא במסרים שהוא משגר לממשל האמריקני, הרי שברור שאת המעגל הזה לא ניתן לרבע ושעסקה איננה בת השגה.
זאת, אף שעסקה שתוביל לשחרור חטופינו תהווה את "הניצחון המוחלט" של הרוח הישראלית.
אם כך הוא הדבר, נשאלת השאלה לאן פניה של ישראל - לטווח הקצר ולטווח הארוך - וכיצד מביאים להכרעה מהירה ולסיומה של מלחמת ההתשה שמתנהלת ברצועה ושהתמשכותה איננה משרתת את האינטרסים של ישראל.
אם ברצוננו להכריע את חמאס - ככוח צבאי ושלטוני - ואם ברצוננו ליצור מציאות ביטחונית ובינלאומית נוחה יותר בעבורנו, הרי שאין מנוס מכיבוש עזה, ויפה שעה אחת קודם.
למהלך זה מתנגד כידוע הצבא מטעמים של שיקולי רווח והפסד, כאילו מדובר בניהול מכולת שכונתית, ואילו הממשלה נרתעת ממנו כי הדבר יחייב אותה לקבל החלטות באשר ליום שאחרי המלחמה.
כל השחקנים, בין אם ישראל, חמאס או האמריקנים, מעוניינים בקיום מגעים ובניהול משא ומתן, שכן אלו משרתים אותם לצורכי פוליטיקה פנימית מבית ולהדיפת לחץ חיצוני, אבל ספק אם הם רוצים באמת או מסוגלים להגיע לעסקה
כיבוש הרצועה אינו דבר אידיאלי, רחוק מכך. במציאות שאליה קלענו את עצמנו הוא בבחינת הרע במיעוטו. הוא יאפשר לצה"ל לשלוט בשטח ובכך להכריע את חמאס שמנצל כיום את פרקי הזמן הממושכים שבין פעולות השיטור של צה"ל ברחבי הרצועה, כדי לשמר ולשקם את כוחו ואת שליטתו בשטח ובאוכלוסייה. החיכוך הבלתי פוסק בין צה"ל לחמאס, ששב ונעמד על רגליו בכל פעם שצה"ל עוזב שטח שבו פעל, גורם לנפגעים בקרב כוחותינו וגם לפגיעה באוכלוסייה האזרחית, וממילא לביקורת גואה נגד ישראל בעולם.
ברור שבכיבוש צבאי כשלעצמו אין די והוא צריך להיות חלק מתפיסה ביטחונית ומדינית כוללת באשר לעתיד הרצועה. אבל עד שמישהו אצלנו יתעורר - עדיף לכבוש את עזה וליצור בכך נקודת פתיחה טובה יותר למהלך הבא של ישראל, אם וכאשר יבוא.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו