בקרוב: ריאליטי גנים

כבר כמעט שנתיים הרעיון להציב מצלמות בגני הילדים מעורר מחלוקת עזה בקרב ציבור הורי הילדים עד גיל 3. ליבת הדילמה - מציאת האיזון במתח שבין צנעת הפרט לבין טובת הילדים.

אם החוק יאפשר להורים לצפות בשידור חי בנעשה בגן בכל רגע נתון, כפי שמסתמן כרגע - הרי מדובר ב"שעשועון טלוויזיה מציאותי". כל כך התרגלנו לתוכניות הריאליטי שבהן מורידים ומעלים בני אדם כאילו אין להם נשמה, משפחה או רגשות, עד שהמעקב אחר פרטיותם של ילדים ושל נשים שלא בחרו להתפרסם או לקבל פרס בסוף המסע נשמע לגיטימי.

אם מדובר בביטחון הילדים - הרי מצלמה בפיקוח מוסדר עם הרשאות צפייה קשיחות מקיימת את המטרה. התרת החבל לצפייה בלתי מוגבלת היא סקרנות מציצנית לשמה, וחוסר יכולת להניח לילדים לפתח חיים עם רגעים שיהיו שלהם בלבד

שהותם של הילדים במעון כרוכה בתהליך הסתגלות למציאות, שלא הם בחרו. תהליך מסקרן להצצה, אך פחות ערכי כלפי הילדים, שלא תמיד "מופיעים" במיטבם. לצד הילדים - נמצאות גם הנשים, שכל מבוקשן הוא לאהוב, לדאוג ולטפל בילדים שההורים בחרו להשאיר באחריותן כשהם יוצאים אל העולם.

תפקידו של המעון הוא להיות מרחב בטוח עבור הקטנטנים ולשמש עבורם תחליף זמני לביתם. אחד הדברים שנשכחו בהליך חקיקת החוק למצלמות "בשידור ישיר", שיעלה לדיון היום בכנסת, הוא ההבנה שככל שנכבד ונעריך את המטפלים בילדינו - כך כישוריהם יבואו לידי ביטוי בעוצמה גבוהה יותר.

בספרו "בידור עד מוות" מתאר ניל פוסטמן כיצד הטלוויזיה מעודדת את הצופים לשעבוד מרצון, ואיך הצפייה בשעשועונים גורמת לרידוד השיח, לשטחיות המחשבה ולהעדפת המראה על התוכן. אם ניקח זאת כמטאפורה לצפייה בתוכנית הריאליטי החדשה בגן, שלשם הדיון נקרא לה "האישה האחרת בחיי ילדי", הציבור יצפה במתרחש במעון תוך כדי עיסוקיו האחרים מבלי להבין לעומק את המתרחש, ירדד את חשיבות הטיפול והתהליך החינוכי ויעדיף את המראה הרגעי, שלא בהכרח ישקף את הנעשה בשטח.

ובאשר למטפלות, הז'אנר החדש בעולם הריאליטי ישקף את תחושותיהן המעורערות גם כך, שלפיהן הן נתפסות כמי שנמצאות בתחתית המדרג של אנשי החינוך, והבולטות היחידה שיש לעבודתן המסורה, השוחקת והמאתגרת מדי יום מגיעה רק לאחר סקנדלים ומקרי קצה מצד פלח שולי ומינורי מתוך הסקטור.

המעקב התדיר אחריהן יערער את מידת מקצועיותן, שתקבל משניות על פני הציפייה של ההורים להתנהגות מסוימת, כי הרי אין הלימה בין מה שנהוג בבית אחד לבין מה שנהוג בחיים משותפים במוסד חינוכי. לכל אלה תצטרף התחושה שהן לא צריכות להיות "טובות" כפי שהכשירו אותן בקורסים השונים, ולא לאהוב כמו שהלב שלהן יודע - אלא כפי שהורה כזה או אחר מוצא כ"נכון" יותר. כלומר, ביטול תחושת המסוגלות של המטפלות והחלפתה בצורך לרצות.

מכאן שאם מדובר בביטחון הילדים - הרי מצלמה בפיקוח מוסדר עם הרשאות צפייה קשיחות מקיימת את המטרה. התרת החבל לצפייה בלתי מוגבלת היא סקרנות מציצנית לשמה, וחוסר יכולת להניח לילדים לפתח חיים עם רגעים שיהיו שלהם בלבד. חיים שבהם השכנה לא תראה שילדה אחת בוכה בקלות וילד אחר מכה בלי סיבה והאחרת סתם לא מקשיבה. ניתן לשער ונותר לקוות שגם חברי הכנסת לא היו רוצים שכל חיטוט באף של ילדיהם יוקרן לעיני כל.