פגז התפוצץ ושתק - לא האחרון

ב־8 ביוני 1967, שעות הערב של היום הרביעי למלחמת ששת הימים, ועדת השרים לענייני ביטחון בירושלים התכנסה לישיבה דרמטית. על הפרק: כיבוש רמת הגולן. הצטרפה לישיבה משלחת של נציגי יישובי הגליל, שמאז קום המדינה סבלו מהפגזות ומפעילויות טרור שיצאו מסוריה ובחסותה. לתדהמתם של תושבי הצפון, לאחר ההצלחה המסחררת של צה"ל בחזיתות מול מצרים וירדן, ישראל נמנעה מלתקוף את סוריה. הם חשו שהממשלה בראשות אשכול מפקירה את חייהם ומחמיצה הזדמנות היסטורית להסיר את האיום הסורי.

לא כולם תמכו בפנייה לממשלה. עיון בעדויות מעלה תמונה מדהימה של התמימות הישראלית מודל 67' אל מול זו של 2024. נציגי היישובים המופגזים תהו אם יש להם בכלל זכות ללחוץ על ממשלת ישראל לטובת התקפה נגד סוריה. לבסוף, לאחר לבטים כבדים ובלחצו של יעקב אשכולי, ראש המועצה האזורית גליל עליון, החליטו לפנות לממשלה.

משלחת הנציגים עמדה מול ועדת השרים והציגה את טיעוניה. העיקרי שבהם היה שאסור להעמיד את חייהם של ילדי הצפון בסכנה מתמדת, ולכן חייבים לצאת למתקפה. בלהט הדיון ביקש אשכולי את זכות הדיבור, וקולו מהדהד גם 57 שנים אחרי: "אם מדינת ישראל אינה יכולה להגן עלינו, אנחנו רשאים לדעת זאת... שיגידו לנו שאנחנו לא חלק מהמדינה ואין אנו זכאים שצה"ל יגן עלינו כמו על כל יתר חלקי המדינה! שיגידו לנו, שנעזוב את ביתנו ונברח מהסיוט הזה".

לתדהמת כולם, למרות התמיכה מצד רה"מ לוי אשכול ושר העבודה יגאל אלון, שר הביטחון משה דיין התנגד נחרצות לפעולה ישראלית נגד סוריה. דיין טען שחיל האוויר מותש, שאין מספיק כוחות בחזית הצפון, ושפתיחת חזית נוספת עלולה לסבך את ישראל בזמן שצה"ל נלחם עדיין במצרים ובירדן. אבל יותר מכל חשש שר הביטחון מפני התערבות סובייטית במלחמה לטובת הערבים, שבעקבותיה עלול צה"ל לספוג אבידות כבדות.

אך דיין הציע "להרחיק אותם (את המתיישבים) 30-20 ק"מ מהארטילריה הסורית מאשר להסתכן בפתיחת חזית שלילית שתוביל להסתבכות מזוינת עם הרוסים". רה"מ אשכול, מאבות ההתיישבות הציונית, התפוצץ: "אין ניצחון גדול מזה לסורים", אמר. אבל הדיון לא הוכרע, וחברי המשלחת שבו לבתיהם בצפון בתחושה של כישלון.

קפיצה חמישה עשורים קדימה - ונראה שבמציאות הישראלית דבר לא השתנה. עשרה חודשים אל תוך המלחמה הנוכחית, וכ־100 אלף מתושבי הצפון מפונים מבתיהם, האיום של חיזבאללה חי ובועט, ובפועל רעיונו של דיין ליצור רצועת ביטחון בשטח ישראל התגשם. נוסף על כך, ישראל חזרה למדיניות ההכלה, ובמובלע קיבלה את הכללים שקבע חיזבאללה: ירי על הצפון אינו שבירת כלים, לעומת ירי למרכז. וכך, במקום לנצל את ההזדמנות שנפלה לידינו ביום ראשון ולצאת למתקפה רחבה במטרה להסיר את האיום מעל ישראל, שבנו למסרים מפייסים, המדברים על הסדרה מדינית ועל פשרה. 

ישראל חזרה למדיניות ההכלה, ובמובלע קיבלה את הכללים שקבע חיזבאללה: ירי על הצפון אינו שבירת כלים, לעומת ירי למרכז

ב־1968 הוציאה חוה אלברשטיין את גרסתה לשיר "בתי את בוכה או צוחקת". הבית הפותח את השיר לא יכול להיות שייך יותר למציאות דהיום: "פגז אחרון התפוצץ ושתק, עטפה הדממה את העמק. ילדה בגדות יצאה ממקלט, ואין בתים עוד במשק. אמא, היה לנו בית ירוק עם אבא ובובה ושסק. הבית איננו, ואבא רחוק, אמי את בוכה או צוחקת?".

כאשר נשאל יובב כץ, מחבר השיר, מי הילדה המתוארת בו, ענה שדמיין את בתו שלו. אם נדע אנחנו, ובעיקר ההנהגה המדינית והצבאית, לשים את עצמנו במקומם של תושבי הצפון; לדמיין את גודל השליחות של עצם המגורים שם (הפריפריה הרחוקה), את ההגשמה בפועל של הרעיון הציוני ואת גודל ההקרבה הכרוכה בו; נדע לעשות יותר מאשר לדבר בסיסמאות חלולות - "דין הצפון כדין תל אביב". למעשה, נקבל את ההחלטה הנכונה לצאת למערכה שתסיר את האיום מ"ההר שהיה כמפלצת".