כל משפחה שכולה בדרכה

כמעט שנה עברה מהיום הנורא ההוא, האזכרות ממלאות את היומן.

אזכרה ליוסף גדליה, לוחם ביחידת דובדבן שהוקפץ בשמחת תורה בבוקר יחד עם אחיו. הוא נהרג בשכונת הצעירים בכפר עזה במהלך לחימה, מפגיעת אר.פי.ג'י. הותיר אחריו הורים, אחים ואלמנה צעירה: סיני. זו היתה הלוויה כואבת, עם שמיים שלא הפסיקו לבכות.

ואזכרה לעופר עודי, שיצא למסיבה בנובה ב־9 בבוקר. כשהפסיק להגיב בווטסאפ אמא שרה, אבא מוטי והאחים חיפשו בכל מקום אפשרי, התקשרו, נאחזו בכל שבב תקווה, עד שהגיעו המודיעים כעבור ארבעה ימים ונקבעה הלוויה. קשה מאוד היה לראות את הסבא יעקב מגיע עם כיסא גלגלים לקבור את נכדו.

טולסטוי כתב בפתיחה ל"אנה קרנינה": "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה - אומללה בדרכה שלה". גם כל משפחה שכולה - שכולה בדרכה, חווה אחרת את הכאב ובוחרת לחיות אחרת

עופר ויוסף כנראה לא הכירו בחייהם, אך אצל שתי המשפחות, כמו אצל עוד רבות, נעצרו החיים והתחיל מסע של כאב, פרידה ותחושת אחריות גדולה.

אף אחד לא שיער שכמעט שנה אחרי עדיין נקבל הודעות של "הותר לפרסום" כמעט מדי יום ושנלך לבקר אבלים כחלק מהשגרה.

כבר לא מדובר בחייל אחד שכולם מכירים ויודעים מי המשפחה. מדובר במאות רבות, רבות מאוד.

אנשים לא הולכים ברחוב עם שלט "אני אח שכול", "אני אחות שכולה", "אחיין שלי נהרג בעזה", "החתן שלי איננו והשאיר את בתי אלמנה", ועוד. אך בתוכנו יש אלפים רבים של אנשים במעגל ראשון, שני ושלישי שבשנה הזו חרב עליהם עולמם. הם עומדים בתור לסופרמרקט, בתחנת האוטובוס, בבית הכנסת, באסיפת הורים. צריך להיות רגישים לאנשים, במיוחד בתקופה זו שבה כמעט כל אדם שני נמצא במעגל זה או אחר של אובדן. גם כך העצבים של כולם חשופים. אמפתיה כללית, רוגע, אף פעם לא מזיקים.

מדובר במספר גדול של הרוגים, פנים, שמות, לא תמיד אנחנו מצליחים לעקוב. עבור כל משפחה זה הבן האחד, היחיד והמיוחד, לא אחד מתוך 700 חיילים, לא אחד מתוך 1,200 נרצחים. הוא הבן שלהם, האבא שלהם, בן הזוג. אין שני לו ולא יהיה. מעבר לתשומת לב ולקשב צריך לעשות כל מה שאפשר כדי שריבוי הנופלים לא יהפוך אותם לאנונימיים.

בימים הראשונים הבתים מלאים במנחמים, משלוחים, טלפונים; בשלושים קצת פחות, ובאזכרה של ה־11 חודש עוד קצת פחות, זה טבעי ובטח בשנה כזו, כאשר הרשימה הולכת וגדלה.

והשבוע באופן רשמי ההורים והילדים מפסיקים להגיד קדיש.

הם לא מפסיקים להיות משפחות שכולות, הם לא מפסיקים להיות אבלים. הם צריכים אותנו בשבילם תמיד. את ההכרה, את היחס, את הרגישות.

טולסטוי כתב בפתיחה ל"אנה קרנינה": "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה - אומללה בדרכה שלה". גם כל משפחה שכולה - שכולה בדרכה, חווה אחרת את הכאב ובוחרת לחיות אחרת.

יש הבוחרת לשקוע בעצבות, יש העסוקים בהנצחה, יש המרגישים אחריות להשמיע קול ברמה הלאומית, ויש הרוצים לחזור מהר ככל הניתן לשגרה.

אין דרך נכונה, אין כללים ואין תכתיב. הכל ראוי ונכון.