מאבק על מדליה, מאבק על צביון

הכי הרבה גאווה, תקווה ואור הביאו באולימפיאדה הזאת דווקא הספורטאיות. ארבע מתוך שבע המדליות הן של נשים, כולל נבחרת ההתעמלות האמנותית, שבה ייצגו אותנו חמש מתעמלות. מי שעומדת בראש הוועד האולימפי היא יעל ארד, המדליסטית האולימפית הראשונה בתולדותינו, שמובילה כיום מהפכה אמיתית בספורט הישראלי, המתבטאת בכך שתם עידן "העיקר ההשתתפות" והחל עידן "לצערנו, רק מקום חמישי".

אבל בישראל 2024, בזמן שהפנים היפות והמרשימות שלנו בעולם הן של נשים, בתוך הבית רק בשני משרדי ממשלה יש מנכ"ליות ובאחד מהם מדובר במילוי מקום.

חלק גדול מחברי הקואליציה הזאת לא היו מוכנים הרי אפילו לצפות בנשים הצעירות והמדהימות הללו, כי הן רוקדות בלבוש "לא צנוע". חצי מהתנועות, כולל גלגול כדור על הגוף או סרט שנכרך מסביבו, היו נחשבות תנועות פתייניות

רז הרשקו היא מהנשים הכי מרשימות שנראו כאן: חכמה, שאפתנית, חזקה, נעימת הליכות, מקצוענית, נטולת מרמור ושלמה עם מי ומה שהיא.

יש לה כל הנתונים להיות מנהיגה, להוביל, לשמש דוגמה. ילדות שמסתכלות על הרשקו שואבות ממנה השראה וכוח. גם ילדים, בעיקר כאלה שמפלסים לעצמם דרך חדשה ומוכרחים להיות נטו הם עצמם.

אותה רז הרשקו, בקרב חלק מחברי הקואליציה במדינת ישראל, היא מוקצה מחמת מיאוס מסיבה אחת: הרשקו היא לסבית מוצהרת. רק לפני כשנה חברי יהדות התורה הצביעו בכנסת נגד חוק שנועד לאסור "טיפולי המרה" לקטינים או הפניה לטיפולים שכאלה. אבי מעוז, ראש מפלגת נעם שארגון הלהט"ב הדתיים (חברותא) כינה אותו ואת דעותיו "סכנת נפשות", הוא סגן שר שבמסגרת ההסכמים הקואליציוניים הועברו אליו מאות מיליוני שקלים בשנה.

גם מתעמלות נבחרת הנשים בהתעמלות אמנותית, שהגיעו להישג חסר תקדים, אינן בדיוק כוס התה של הקואליציה הנוכחית: חלק גדול מחברי הקואליציה הזאת לא היו מוכנים הרי אפילו לצפות בנשים הצעירות והמדהימות הללו, כי הן רוקדות בלבוש "לא צנוע". חצי מהתנועות, כולל גלגול כדור על הגוף או סרט שנכרך מסביבו, היו נחשבות תנועות פתייניות. שלא לדבר על לשלוח את בנותיהם להתאמן בתחום. די לצפות בסרטו הדוקומנטרי הנהדר של ברק הימן "הרבי קפוארה", כדי לראות איך מסתכלים על גברים שמעיזים להניע את הגוף כעוסקים ב"עבודה זרה",  ועל הבנות מאיימים שיודחו מהלימודים כי הן מעיזות להשתתף בחוג.

ספורט מייצג נאמנה את כל הערכים שפוליטיקה לא: התמדה, עבודה קשה, צניעות, נחישות, אומץ, יציבות מנטלית ואמונה בתהליך ארוך טווח. ספורט זה לקבל אחריות. אין תירוצים - או שהצלחת או שלא, הערכים ברורים ומוחלטים. ספורט זה גם עבודת צוות בלי לחפש אשמים. די לראות איך המתעמלות קמו יחד מתרגיל פחות מוצלח, לא האשימו אף אחת אלא נאחזו בביחד שלהן וחיזקו זו את זו.

ספורט זה רגעי כבוד מעטים אל מול המון רגעי תסכול וכאב ומאמץ; ובספורט? אין שריונים.

במדינה שבה נשים נדחקות הצידה וקולות קיצוניים מקבלים לגיטימציה ומקום מתוך עמדות מפתח, הפנים של רז הרשקו וענבל לניר ושרון קנטור ושני בקאנוב ואדר פרידמן ורומי פריצקי ואופיר שחם ודיאנה סברטסוב הן פנים של מאבק.

לא רק על מדליה - גם על מהות וצביון ועתיד.