לרגל תשעת הימים המקדימים את תשעה באב, בשנה שפרצה בה מלחמה שנפתחה (לפי פרסומים זרים) בשל הפילוג בינינו, נדמה לי שכדאי לדבר ברצינות על אחדות. אני יודעת, המילה עצמה מעוררת בחלקנו קבס, כי היא התרוקנה מתוכן מרוב שימוש עקר. ועדיין.
תחושת האחדות של תחילת המלחמה נבעה מהפחד המשותף מהמוות, מכיליון המדינה בכלל והחיים הפרטיים שלנו בפרט. אבל רמות האדרנלין ששטפו אותנו אז ירדו אט־אט, כי כמה זמן אפשר לחיות בחרדה קיומית. וכשאלה ירדו - עלו שוב חילוקי הדעות המוכרים: הפיכה או רפורמה משפטית, גיוס חרדים, כן ביבי - לא ביבי.
לאחרונה הבנתי שהסרבנות מקורה בתפיסה שלפיה יש מעין חוזה בין האזרח למדינה, בטח מדינה כמו שלנו, שבה הצבא הוא צבא העם, והוא מושתת על התנדבות. ואם כך, אז ברגע שהמדינה עושה משהו שפוגע בנו, אנחנו מרגישים פטורים מהחוזה הזה. אז זהו - שאין שום חוזה כזה
אני לא מזלזלת, חלילה. אלה חילוקי דעות מהותיים ואמיתיים, ואי אפשר להתעלם מהם או לטאטא אותם מתחת לשטיח רק כי האחדות חשובה. באיזה פאנל שהנחיתי בנושא האלוף נועם תיבון אמר שכשמתברברים בניווט - חוזרים למקום האחרון שבו היינו בטוחים בזיהוי שלו. עכשיו, הוא הציע, אנחנו צריכים לחזור למקום האחרון שבו היינו ביחד.
אבל יש בעיה, המפקד: אין לי מושג מתי זה היה. תמיד היו לנו חילוקי דעות עמוקים, תהומיים. היישוב נגד הפורשים, כספי השילומים, שלום עכשיו או ארץ ישראל השלמה, לצאת מלבנון, יוקר המחיה (זוכרים שפעם זאת היתה הבעיה שלנו?), אוסלו, התנתקות. תמיד היה פצע פתוח ומדמם, תמיד היה משהו רגיש מדי שהוציא אנשים לרחובות עם מגפון ואמוציות.
אבל שום דבר לא נראה כמו השנתיים האחרונות. נדמה שכל קו אדום נחצה, שהכל כבר לגיטימי. זה באמת לא היה ככה בעבר. מה שהיה שיא כל השיאים בהתנהלות שלנו, זו שנתנה לאויבים שלנו זריקת עידוד נמרצת לפרוץ במתקפה הנוראה, היה הסרבנות. ואסור לחזור לשם בשום מחיר.
לאחרונה הבנתי שהסרבנות מקורה בתפיסה שלפיה יש מעין חוזה בין האזרח למדינה, בטח מדינה כמו שלנו, שבה הצבא הוא צבא העם, והוא מושתת על התנדבות. ואם כך, אז ברגע שהמדינה עושה משהו שפוגע בנו, אנחנו מרגישים פטורים מהחוזה הזה. אז זהו - שאין שום חוזה כזה. הקשר שלנו עם המדינה ועם הצבא הוא קשר של ברית. אף אחד לא חייב לנו כלום.
אני מבינה שהרפורמה המשפטית נגעה בנקודה רגישה במיוחד. מצד אחד - הימין לא מוכן שהשמאל ישלוט דה־פקטו כשמבחינה דמוקרטית הימין הוא הרוב. מאידך - השמאל טוען שהפרה של הפרדת הרשויות מאיימת על עצם הדמוקרטיה, וחושש שאם יישבו בביהמ"ש העליון שופטים ימניים ודתיים אנחנו נצעד לזרועותיה של מדינת הלכה, בלי שיהיה גוף כלשהו שידאג לזכויות האזרח. לגיטימי.
אז מה עושים? אולי ניתן לחזור אחורה, למשא ומתן אמיתי, ללא תנאים מקדימים - מלבד שניים:
ראשית - הדברים יתקבלו רק בהסכמה רחבה ומתוך רצון כן לדיון ולפשרה. שנית - בלי איומים. בדיונים האלה תהיה לכולם זכות דיבור, באופן מסודר, בלי דמגוגיה ובלי הנחות קודמות. פשוט לדבר, להגיד מה מפחיד אותנו, מה מפחיד אתכם, מהו קו אדום ועל מה אפשר להתפשר.
האם זה משהו שבאמת יכול לקרות? או כמו שכתב אלתרמן: "העוד ישנם כל אלה? העוד מותר בלחש בשלומם לדרוש?".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו