מדינה בהמתנה

בימים שבשגרה תל אביב רגועה בחודשי יולי-אוגוסט. הכבישים ריקים. ניתן למצוא חניה בכחול־לבן ואפילו מקום במסעדה. נהוג לחשוב שהסיבה לכך היא שאנשים יוצאים לחופשה, בארץ או בעולם, ולא גודשים את הרחובות.

אנחנו בימים שאין דרך לכנותם "שגרה". הכל, רק לא שגרה. את המתח ניתן לחתוך בסכין. הוא ניכר בכל פינה, על פני האנשים, בשאלות של הילדים והנכדים. ילדה אחת ראתה על המדרכה עלה שנשר ונצרב מעט בשמש הקופחת, ואמרה לאמא שלה שזה מזכיר מסכה של מחבל. העלה הפך לעבודת אמנות בגלריה "שלוש" ביפו. והמחשבה מה חווים הילדים והנוער בעשרת החודשים האחרונים ואם זה ינהל אותם בהמשך חייהם מטרידה. ומטרידה גם המחשבה שאין לאף אחד, שם למעלה, הפנאי לחשוב איך מצילים את הנפשות של הילדים הללו לטווח הארוך.

והיה מי שהציע לשלוח לאיראנים צילומים של החפירות ברחובות תל אביב, בעיקר מרחוב אבן גבירול, שם לא מפסיקים לחפור את הנתיב לרכבת התחתית, ולשכנע את האיראנים שהם כבר הפציצו את תל אביב ואפשר להרגיע ולחזל"ש, עד לסבב הבא

וזה ניכר גם במצב התנועה בתל אביב בשבוע האחרון. העיר שקטה, הכבישים ריקים. אתמול בשעות הצהריים נסיעה מיפו לצפון תל אביב, שלוקחת בימים רגילים לא פחות מחצי שעה המלווה בפקקים רבים, ארכה אתמול 15 דקות.

שאלתי את ראש העירייה רון חולדאי אם התחושה נכונה, או שסתם התמזל מזלי. תשובתו היתה שאכן הכבישים פחות עמוסים, אבל זה נכון גם לימי יולי-אוגוסט בשנים פחות מתוחות. הערכה נוספת היתה כי מאחר שמדי יום מגיעים לתל אביב יותר מחצי מיליון איש מכל רחבי הארץ, הם פשוט נשארים ליד מרחב מוגן ועובדים מהבית.

עברתי גם בכיכר החטופים. העצב אין לו סוף. משפחות החטופים שינו אסטרטגיה ונמצאות יותר בהפגנות מאשר בכיכר, שסמוכה למוזיאון תל אביב. גם המיצגים השונים שהוצבו במקום - חלקם פורקו וחלקם לא שרדו. עצוב לעבור בשדרת עצי הברוש, עבודה שיצרה האמנית מיכל רובנר. על כל עץ תלויה תמונת חטופה או חטוף ובלילה ניצת גם אור.

קשה לומר זאת, אבל פחות מבקרים מגיעים לשם. אולי המצב והחשש להיות באזור פתוח כל כך סמוך לקריה, שהיא יעד לתקיפה, אולי כתוצאה מעייפות החומר, מנרמול המלחמה ותוצאותיה ומייאוש שעסקת החטופים הפכה לכלי פוליטי בין הדרג המדיני לדרג הצבאי, שב"כ והמוסד.

כל המדינה בהמתנה. בהמתנה לחטופים, בהמתנה לבחירות, בהמתנה לקבלת אחריות, ובעיקר בהמתנה למתקפה מאיראן/מחיזבאללה/מתימן/מחמאס. תבוא או לא תבוא? מוכנים או לא מוכנים? ארה"ב איתנו ותפעיל את כל עוצמתה במקרה של מתקפה עלינו? מרכיב אי־הוודאות מוסיף למצב החרדתי.

והיה מי שהציע, באחת מהרשתות החברתיות, לסיים את הסיפור בצורה קלה ופשוטה - לשלוח לאיראנים צילומים של החפירות ברחובות תל אביב, בעיקר מרחוב אבן גבירול, שם לא מפסיקים לחפור את הנתיב לרכבת התחתית, ולשכנע את האיראנים שהם כבר הפציצו את תל אביב ואפשר להרגיע ולחזל"ש, עד לסבב הבא.

בינתיים כבר נמצא הנושא הבא שעליו אפשר להתווכח - ההחלטה של עיריית תל אביב שלא לאפשר תפילה במרחב הציבורי ביום הכיפורים הקרוב. שרי ממשלה מגנים ומאיימים, רבני "צהר" מתנגדים, ומן הצד השני צוהלים. ולנו, פשוט, נמאס.