מורים, תלמדו מרז הרשקו

שיח שלא התרחש, כנראה, עם מחנכת של רז הרשקו בבית הספר היסודי: "את מאמינה שרז תעמוד על הפודיום באולימפיאדת פריז 2024 ותהיה אחת מהנשים הנערצות בישראל?". 

המורה: "מה פתאום, איזה דמיון מופרך, יש לי 20 תלמידות אחרות שיגיעו רחוק, אבל רז? היא לא מסתדרת בכיתה, היא אאוטסיידרית".

שאלה: "אבל נראה שהיא חזקה, אולי משהו בתחום הספורט?".

המורה: "היא מגושמת, ולא נראה שהיא מאוד מתמידה או מסגרתית".

אפשר להמשיך בשיחה הדמיונית הזו, וכולנו מכירים את התלמידים שנמצאים או לא כל כך נמצאים בכיתה, שקשה להם להתרכז בתוך המסגרת ולא מעט פעמים "מפוצצים" שיעורים. שהורים מבקשים שהם לא יהיו בכיתה של הבן שלהם. שהמורה מקווה שהיום הם לא יגיעו לכיתה.

אין תלמיד שקם בבוקר ואומר לעצמו "היום אני אפריע, אמשוך תשומת לב, זה משמח אותי". בדרך כלל האאוטסיידריות מלווה בתסכול, בכעס וברוב המקרים בתחושת החמצה של "אף אחד לא רואה אותי", או יותר מדויק - "אף אחד לא רואה את הטוב שבי, את היכולות שלי".

יש הרבה מאוד תלמידים שמסתובבים במערכות החינוך בתחושות קשות, בחוויית כישלון שמייצרת את הכישלון הבא, מעין פלונטר שלא מצליחים לצאת ממנו. וברוב המקרים גם המורים מתוסכלים מאוד מהם, לעיתים עם תחושת כישלון, ובדרך כלל עם תחושת תסכול או עם האשמה כלפי המערכת ששיבצה את הילד הזה אצלם.

במקום שבו מזהים את כוחותיו המיוחדים של הילד, ויודעים לנתב אותם לחוויית הצלחה, יכולים להתרחש דברים מדהימים. לאחד יש כישרון באמנות, לאחד יש יכולות משחק בבמה ולאחרת כישורים פיזיים בספורט.

חוויית ההצלחה בונה את הביטחון העצמי, את תחושת המשמעות, ומייצרת את ההצלחה הבאה. רז התחילה כאחת מהילדות האלה, עם חוויות ילדות לא פשוטות, והיתה יכולה לבנות לעצמה עתיד אחר וליפול בין הכיסאות.

במקום זאת היא ידעה לדרוש מעצמה, להתעלם מרעשי הרקע הצורמים, להתאמן, להתמודד עם כישלונות ולהביא את עצמה למקום הכי גבוה בעולם (נו, טוב, היא פרגנה את הזהב לברזילאית כדי שיהיה עוד יעד לשאוף אליו).

אין תלמיד שקם בבוקר ואומר לעצמו "היום אני אפריע, אמשוך תשומת לב, זה משמח אותי". בדרך כלל האאוטסיידריות מלווה בתסכול, בכעס וברוב המקרים בתחושת החמצה של "אף אחד לא רואה אותי", או יותר מדויק - "אף אחד לא רואה את הטוב שבי, את היכולות שלי"

אז בפעם הבאה כשרואים ילדה לא לגמרי מסגרתית, צריך לחשוב על רז הרשקו המקסימה, שהביאה למדינה הרבה התרגשות והרבה כבוד. זה נכון תמיד, ובימים אלו יותר מתמיד.

ובמקביל, בפעם הבאה כשרואים על הפודיום שחקנים מדהימים, זוהרים מהתרגשות, דומעים על רגע השיא, צריך לחשוב על כל אלו שיכולים להיות שם ולא אפשרנו להם.

לא כל ילד יהיה סופר בעל שם, לא כל ילד יהיה זמר באירוויזיון, ולא כל ילדה תהיה רז הרשקו שעומדת על הפודיום בפריז.

אבל כל ילד יכול להצליח.