רגולציה? עדיף לקרוא לזה הנהלה

זה הולך להיות מעניין. סוגיית מינוי מנכ"לית לערוץ רשת 13 המתבררת בימים אלה בבג"ץ מרתקת. ביסוד הקונפליקט מצוי צמד מילים שכרגיל אצלנו, עד לפני יומיים היה נחלתם של ארבעה עורכי דין ושני עיתונאים המצויים בעניין, ובתוך יומיים ידע כל ילד מדן ועד קפלן לגלגל אותו על הלשון בהתלהבות, כאילו היה כאן תמיד: "דו־מהותי".

למי שהצטרף לחדשות זה עתה: בעלי ערוץ 13 החליטו למנות את ח"כ ויו"ר הרשות השנייה לשעבר, יוליה שמאלוב־ברקוביץ', ליו"ר רשת 13. עובדי החברה מתנגדים בתוקף וטוענים כי מדובר במינוי פוליטי שיפגע אנושות באופי הסיקור ובחופש העיתונות. הם עתרו לבג"ץ. ערוץ 13 הוא ערוץ פרטי. מה לבג"ץ, ערכאה שסמכויותיה נוגעות לגופים ציבוריים בהגדרתם, ולגוף פרטי? כאן מגיע ה"דו־מהותי": הטענה היא שגוף תקשורת הוא אמנם פרטי, אבל הוא דו־מהותי. מאחר שאופי השירות שהוא מעניק הוא ציבורי ברמתו הגבוהה ביותר, הריהו מוגדר כ"דו־מהותי" (יש תקדימים כאלה שבג"ץ עצמו קבע) ובסמכות בג"ץ לעסוק בעתירות כנגדו.

ברגע הראשון נשמעת הטענה הזו מצחיקה ומפחידה. מדובר ללא ספק בהשתלטות בג"ץ על נכס פרטי להפליא, השתלטות שיכולה להוות תקדים לעוד אינספור עתירות מהסוג הזה. הן את הגדרת ה"דו־מהותי" ניתן בהחלט להחיל על עוד ועוד כלי תקשורת מכל סוג, ואז להרחיב אותה גם לעבר תחומים נוספים שיכולים באמצעות להטוטים לשוניים לחסות תחתיה. אבל זה ברגע הראשון. הרגע השני הוא הרבה יותר מורכב.

"אתם הרי לא 'יוסף ובניו דגים מלוחים'", אמר השופט יצחק עמית בדיון. למה בעצם? למה שגוף שמספק לציבור את "האח הגדול" ו"חדשות סופ"ש" יוגדר אחרת מגוף שמספק לו לקרדה ושמאלץ הרינג? רק בגלל הריח? והתשובה היא: כי המחוקק עצמו קבע שכך הוא. מראש הוא הגדיר את הזירה הזו, של אספקת חדשות ובידור באמצעים דיגיטליים, כנכס בעל זיקה עצומה לריבון. אין שום חופש עיתונות מהותי בישראל. יש שני גופי תקשורת גדולים ששייכים למדינה, ויש רשות שנייה שאחראית על כל השאר. בכוחה לקבוע מסגרת תוכנית, בכוחה לקנוס על הפרות, נציגיה יושבים בדירקטוריון והיא סוג של בעל הבית. כדי לשדר דיגיטלית בישראל צריך אישור ממשלתי, וגם אז, רישיון השידור מוגבל לתכנים שהוסכמו מראש.

יום יבוא ובישראל תהיה, אולי, תקשורת חופשית לחלוטין, נקייה ומשוחררת מן השרידים הסוציאליסטיים שהותירו מקימיה. איש הישר בעיניו ישדר ממרתף ביתו, והציבור יחליט במי הוא צופה. עד אז - טענת ה"דו־מהותי" היא בהחלט טענה מהותית

זו אפילו לא אסדרה. זו הנהלה. זה דבר לא נורמלי, אבל התרגלנו אליו: מדינה שמקדשת את חופש הביטוי באופן טוטאלי, משלימה עם זה שכדי לשדר תוכן בטלוויזיה של הציבור - צריך אישור ממישהו אחרי שהוא בודק את תוכן השידור.

במצב דברים כזה, אין פלא שטענת ה"דו־מהותי" נשמעת הגיונית ואף מתקבלת. אי אפשר במשך שנים לשלוט בערוץ פרטי, להגיד לו מה לעשות ואיך לשדר, ואז ביום פקודה להתייחס אליו כעסק לדגים מלוחים. יום יבוא ובישראל תהיה, אולי, תקשורת חופשית לחלוטין, נקייה ומשוחררת מן השרידים הסוציאליסטיים שהותירו מקימיה. איש הישר בעיניו ישדר ממרתף ביתו, והציבור יחליט במי הוא צופה. עד אז - טענת ה"דו־מהותי" היא בהחלט טענה מהותית.