על הספורטאי הערבי האולימפי שמעתם?

אם אין השקעה בפעילויות ובחוגי ספורט ביישובים, מדוע הערבים אזרחי המדינה דווקא מצליחים לא מעט בענף הכדורגל, ואפילו משחקים לעיתים בנבחרות חוץ?

אדם מראענה. קבע את הקריטריון לאליפות אירופה, צילום: גיא יחיאלי

המשחקים האולימפיים נפתחו, אך אנחנו כאן עסוקים במלחמה - בדרום, בצפון, ואפשר לומר גם במרכז. 

מאז קום המדינה, ישראל משתתפת במשחקים האולימפיים, ואינני מחדש כאן דבר, אך מה שעניין אותי לבדוק הוא כמה שחקנים ערבים אזרחי המדינה השתתפו בעבר או משתתפים בהווה במשלחת הישראלית לפריז.

התשובה לא קשה לניחוש.

כן, שואפת לאפס.

מלבד שחקן אחד, השחיין אדם מראענה, שאביו ערבי ואמו יהודייה, מבין 88 הספורטאים חברי המשלחת הישראלית שיתחרו ב־14 ענפים שונים, אין אף שחקן ערבי שמשתתף במשלחת. המשלחת השנה אינה חורגת מגדר הרגיל של משלחות ישראל לאולימפיאדה, והשחקנים הערבים שהשתתפו לאורך כל ההיסטוריה היו בודדים במספר.

התשובה להיעדרותם של ספורטאים ערבים נמצאת בהיעדר מתקני הספורט והאימונים ביישובים הערביים, ובהיעדר יכולת של הרשויות המקומיות לתקצב פעילות וחוגי ספורט

דווקא הניסיון הלא רחוק מלמד שכאשר ניתנה הזדמנות, השחקנים הערבים מביאים כבוד גדול לישראל. אך הדבר נעלם מהכותרות, ולא רק בגלל היותם ערבים, אלא מסיבות אחרות - גם הספורט פחות מקבל תהודה בתקשורת, וגם העובדה שמדובר בשחקן בעל צרכים מיוחדים.

איאד שלבי בן ה־37, שחיין פרלימפי מהעיר שפרעם, חירש ואילם, משותק בגפיים, זכה במדליית זהב פעמיים באולימפיאדת טוקיו שהתקיימה לפני ארבע שנים. במשך שנים רבות הוא התאמן אצל מאמן נבחרת ישראל יעקב ביננסון, ואביו יוסף היה המטפל ועוזרו האישי.

סיפורו המרגש והבלתי נתפס של איאד לא הגיע לכותרות כ"גאווה ישראלית". הזכייה שלו במדליות הזהב היא שיא הסיפור אך לא כולו.

היות שלא מצא בעירו שפרעם מקום להתאמן, אביו יוסף, החי מקצבת הביטוח הלאומי, הקדיש את עצמו ואת חייו לבנו כדי שיצליח. כל האלופים הישראלים שהגיעו להישגים, גם פחותים משל איאד, זכו לתמיכה ציבורית אדירה, כיכבו בקמפיינים של גדולי החברות במשק והוזמנו על ידי שרים ופוליטיקאים שונים, אך ההצלחה הזאת נשארה צנועה מאוד. לדעתי, בגלל היותו בעל צרכים מיוחדים, לא פחות מאשר בשל היותו ערבי. 

התשובה להיעדרותם של ספורטאים ערבים נמצאת בהיעדר מתקני הספורט והאימונים ביישובים הערביים, ובהיעדר יכולת של הרשויות המקומיות לתקצב פעילות וחוגי ספורט. זאת, נוסף על המצב הסוציואקונומי של המשפחה הערבית, שמעדיפה להשקיע במחיה או בלימודים הבסיסיים של הילדים מאשר להשקיע בחוגים שנמצאים מחוץ ליישובים שלהם.

וכאן נשאלת השאלה - מדוע הערבים אזרחי המדינה דווקא מצליחים לא מעט בענף הכדורגל? כאשר יש מתקני ספורט שחושפים את הילדים מגיל צעיר לענף הזה, הם גם מתחילים כחובבנים ועם הזמן מתמקצעים. לכן שם המשחק שלנו הוא הקמת מתקני ספורט ותקצוב חוגים ופעילויות שונות, כדי להביא כבוד למדינה.

אל תתפלאו ששחקנים ערבים שלא מוצאים את עצמם בישראל בוחרים להצטרף לנבחרות אחרות, כמו נבחרת פלשתין ונבחרת איחוד האמירויות.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר