מהגנה להתקפה, מתגובתיות ליוזמה

הצלחת חיל האוויר בתימן היתה מרשימה וחשובה במיוחד.

ראשית, היא העבירה מסר חשוב לכל אויבינו במזרח התיכון בנוגע ליכולת הזרוע הארוכה שלנו. שנית, לא פחות חשוב, היא העלתה בציבור את הביטחון ביכולתו של צה"ל לקראת האתגרים הביטחוניים העומדים בפנינו. יחד עם זאת, התקיפה ועיתויה מסמלים כשל בסיסי כפול במדיניות הישראלית. ניתן למצות אותו כהעדפת המגננה על פני ההתקפה, וכהעדפת התגובה על פני יוזמה התקפית.

כמה דיונות חול וחושות ריקות תקפו טייסינו במשך שנים? תסמונת הקש בגג, כמו גם שיחות האזהרה המקדימות, הן רק חלק מהטקטיקה שהתפתחה במסגרת אותה תפיסה כושלת

בתהליך שנמשך שנים רבות, הפכה ישראל למומחית מספר אחת בעולם לאמצעי הגנה אסטרטגיים. אפשר כבר לבנות חידון רק מהמונחים הקשורים באמצעים השונים המרכיבים את שכבות ההגנה של ישראל: חץ 2 ולאחריו חץ 3, שרביט קסמים המכונה גם קלע דוד וכיפת ברזל המפורסמת. אחת לכמה זמן עולה השאלה, שהתשובה לה כמובן סודית, מתי יהיה כבר הלייזר.

אולם מאחורי הרשימה המרשימה, שזכתה לשבחים בכל העולם, ניצב כשל תפיסתי עמוק.

במרכזו של הכשל עומדת השלמה עקרונית ומעשית, בלתי מוסרית במהותה, מעין הסכמה עם עובדת היסוד שאויבינו רשאים לירות על אזרחינו. כאילו שתפקידם הוא לירות על מנת לפגוע באזרחי ישראל - הפגיעה הקשה ביותר האפשרית בריבונות - ותפקידנו הוא להגן ככל שניתן באותם אמצעי הגנה יקרים שפורטו לעיל.

כל כך התרגלנו, עד ששכחנו שמדובר בטירוף מוחלט. איזו משמעות בדיוק יש לריבונות המדינה ולשלום אזרחיה, אם הנחת המוצא היא שכאשר האויב מנסה לפגוע היא מסתפקת בהגנה? ומה היה קורה אם הכטב"ם הקטלני מתימן היה מזוהה כאויב ומושמד כמו עשרות קודמיו הרחק מישראל? מאוד פשוט: מכיוון שההגנה הצליחה, לא היה צורך להגיב.

מדוע, אם כן, הגיבה ישראל אף שלאותו כטב"ם קדמו כ־200 כטב"מים? כאן אנו מגיעים לרכיב השני - לכשל התגובתיות שאף הוא מורכב משני היבטים. ראשית, אנחנו כמעט לא יוזמים מתקפת פתע כזו או אחרת, אלא רק מגיבים על מתקפה של האויב. שנית, לא רק שאנו מגיבים, אלא שהתגובות מותאמות לתוצאות המתקפה של האויב ולא לכוונותיו.

אם מתקפת האויב כשלה, ולמזלנו לא היו נפגעים, התגובה תהיה בהתאמה. כמה דיונות חול וחושות ריקות תקפו טייסינו במשך שנים? תסמונת הקש בגג, כמו גם שיחות האזהרה המקדימות, הן רק חלק מהטקטיקה שהתפתחה במסגרת אותה תפיסה כושלת.

על רקע זה נשאל בזהירות: מה היתה התגובה הישראלית אם המתקפה לא היתה על תל אביב ולא היה בה הרוג לצערנו הרב?

דומה כי התשובה ברורה: היינו ממתינים למתקפה המרשימה של חיל האוויר עד להזדמנות אחרת, כזו שבה ניכשל ולכן ניאלץ להגיב.

למקבלי ההחלטות מומלץ לצפות שוב ושוב בקטע המפורסם מהסדרה "הבית הלבן" שבה הנשיא כועס על התגובות הפרופורציונליות שהצוות מציע לו ושולח את כולם להביא לו תגובה בלתי פרופורציונלית.