האם המטכ"ל כשיר לשלב הבא?

כפי שהדברים נראים עכשיו, אנחנו מגיעים לצומת שיאפשר דיון מעשי בשאלה אם סגל הפיקוד הבכיר הנוכחי כשיר או מתאים לפקד על הצבא בשלב הבא במערכה עם איראן.

וזה העיקר: לא אחריות למחדלים, אלא כשירות לשלב הבא. עד כה היתה המלחמה בשלב אקוטי. לכן לא היה נכון לפטר את הרמטכ"ל, למרות כישלונו לסכל את החתרנות הפוליטית, שהחלישה את הצבא ואת הדמוקרטיה לפני 7 באוקטובר, ולמרות כישלונו המודיעיני והמבצעי בפיקוד על הצבא בתחילת המלחמה.

ב־7 באוקטובר הרמטכ"ל ואנשיו כשלו באופן מחפיר, מבצעית ומודיעינית, אך הבעיות לא נעצרו שם. גם הניהול הטקטי־אסטרטגי של המלחמה ברצועה סבל מהחלטות מוטעות של המטכ"ל. החשובות שבהן: ההחלטה לדחות מאוד את ניתוק הרצועה ממצרים וההחלטה להימנע מהטלת שלטון צבאי זמני על הרצועה, שבגללה חמאס עדיין שולט שם ויכול להשתקם בעזרת הפסקת אש

נדרשנו לנשוך שפתיים, לקוות להתעשתות הפיקוד הבכיר וקציני המטה, ולקוות שדרגי השדה יצילו את צה"ל, כמו שקרה כבר בעבר לא פעם.

אמנם המערכה הצבאית נגד איראן לא הסתיימה. חמאס עודנו עומד על רגליו, שלא לדבר על חיזבאללה, על שאר שלוחי איראן בסוריה, בעיראק ובתימן, או על החדירה האיראנית לירדן, ומעל הכל - האיום הגרעיני המתגבר. אבל המערכה הגיעה לצומת המאפשר ומחייב היערכות מחדש. לפיכך, האם כדאי שסגל הפיקוד הבכיר הנוכחי הוא שיופקד על ההיערכות הזאת?

לאורך עשורי המדינה, אחרי כהונת ראש הממשלה בן־גוריון, הקצונה הבכירה רכשה לעצמה בהדרגה חסינות גוברת והולכת, עקב היחלשות עקבית של ההנהגה הנבחרת, זו האמורה למנות או לאשר את מינוי הקצונה הבכירה או לפטר אותה בעת הצורך. זו חולשה מבנית ותיקה. ימיה כימי ראשי הממשלה שרת ואשכול, וגם נתניהו סובל ממנה. כמעט לא מדיחים מפקדים בכירים בעיצומה של מלחמה. ההדחות למעשה של אלופי פיקוד דרום (גונן ב־1973) וצפון (אדם ב־2006) הן מקרים נדירים. כך אצלנו.

ואילו נשיאי ארה"ב לינקולן (במלחמת האזרחים) וטרומן (במלחמה הקרה), למשל, פיטרו מפקדי צבא בכירים ללא הנד עפעף, לפי שיקול דעתם הבלעדי. וכך נהג, כדוגמה בולטת נוספת, ראש ממשלת בריטניה צ'רצ'יל בחזית צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה. חסינותו היחסית של הפיקוד הצבאי הבכיר מהדחה היא מכשלה מבנית מזיקה ביותר בסדרי המשטר הנהוגים אצלנו. בגללה אין פיקוח ראוי, והפיקוד הצבאי הבכיר "משוחרר" יחסית מניווט אסטרטגי מעליו.

הבעיה החמירה בזמן המעין־מרד של הרמטכ"ל וראשי המוסד ושב"כ בעניין המדיניות מול איראן (2010), והחמירה עוד יותר עם החתרנות בצבא והימנעות הרמטכ"ל מלאכוף משמעת בחיל האוויר וביחידות המיוחדות בזמן הרפורמה המשפטית. אבל התפתחות המערכה נגד איראן אינה מתירה עוד סבילות בתחום הזה.

ב־7 באוקטובר הרמטכ"ל ואנשיו כשלו באופן מחפיר, מבצעית ומודיעינית, אך הבעיות לא נעצרו שם. גם הניהול הטקטי־אסטרטגי של המלחמה ברצועה סבל מהחלטות מוטעות של המטכ"ל. החשובות שבהן: ההחלטה לדחות מאוד את ניתוק הרצועה ממצרים וההחלטה להימנע מהטלת שלטון צבאי זמני על הרצועה, שבגללה חמאס עדיין שולט שם ויכול להשתקם בעזרת הפסקת אש. מעבר לזה, המטכ"ל הנוכחי וקודמיו כשלו בבניית הכוח בעשורים שקדמו לפיאסקו של 7 באוקטובר, כישלון המעיב גם עכשיו על יכולתנו להתמודד עם טבעת החנק האיראנית המכתרת אותנו. לא המטכ"ל הנוכחי הוא המתאים לבניית הכוח מחדש, שכן כישלונותיו נובעים ממחשבתו האסטרטגית הלקויה, שהובילה לבניית כוח לא מתאים להתמודדות עם האיומים על ישראל, לחוסר קשב מודיעיני ואף לכשלים בגבולות. הכישלונות מקורם בתפיסות. לכן אחד הדברים החיוניים להצלחה בהמשך המערכה עם איראן הוא סגל פיקוד בכיר חדש בעיקרו, שאיננו מחויב לא לאסכולת "איפוק הוא כוח", או ל"הכלה" מבית המדרש של אוסלו והאינתיפאדה השנייה, ולא להסתמכות לא־מידתית על טכנולוגיה ויחידות מיוחדות נוסח "צבא קטן וחכם". הדבר מסור לאחריות נתניהו וגלנט. אין להם מנוס מ"החלפת סוסים" במטכ"ל.