שלל הפרטים המכעיסים והקשים לעיכול שעולים מתחקיר הקרב בבארי, מספרים את הסיפור כולו. הצבא שלא הגיע, הכוחות שהתעכבו בחוץ, ממדי הזוועה והטבח - הכל נורא; ובתוך כל אלו מתנוססות שלוש מילים כביטויו העמוק של המחדל: הנשקים היו בנשקייה.
מדינת ישראל הציבה אזרחים על גבול שבצידו השני שוכנים הגרועים שבאויבינו, אבל נטרלה את המתיישבים מהיכולת להגנה עצמית.
המדינה העמידה זקנים ותינוקות, נשים וילדים בשערי עזה, אבל הכריחה אותם להפקיד את חייהם בידי גורם לא מקומי, שזמן התגובה שלו בהכרח יהיה איטי יותר. הרבש"ץ של בארי, אריק קראוניק ז"ל, נרצח בדרכו לנשקייה כחצי שעה בלבד לאחר תחילת המתקפה, כשהמפתח בכיסו. חצי מחברי כיתת הכוננות נותרו לא חמושים.
בכפר עזה הגיעו חברי כיתת הכוננות לנשקייה וגילו שהמחבלים כבר אורבים להם על הגג, צולפים בהם אחד־אחד; בנחל עוז לא היו לרוב חברי כיתת הכוננות נשקים בבית. ההנחיה הכללית לכיתות הכוננות היתה להימנע ככל האפשר משימוש בנשק, עד כדי כך שכיתת הכוננות של כפר עזה קראה בהומור לקבוצת הווטסאפ שלה "כיתת כוננות - לא לירות".
איך הגענו למצב שבו מחבלים חודרים מעזה וכיתת הכוננות מנוטרלת? זה קרה כי המדינה והצבא שכחו את תפקיד ההתיישבות. כשהפרדנו עוד ועוד בין המושג "אזרח" למושג "לוחם", עד כדי כך שהתקשינו להכיל את הרעיון של אזרח נושא נשק, גם כשכמה מאות מטרים מביתו משחרים גדודי חמאס לטרף.
ההחלטה להקים יישובים על גבולות הארץ אולי אינה מובנת מאליה היום, אך בהיסטוריה הציונית היא ברירת המחדל, כמעט רפלקס טבעי: בכל אזור שבו ישראל הקטנה תרצה לשלוט - עליה ליישב. זה היה נכון בתל חי וביישובי הגליל, באלמוג וביישובי בקעת הירדן, בצופר וביישובי הערבה, וגם בשדה בוקר, בבארי, בנחל עוז ובשאר יישובי הנגב. המחרשה והנשק נתפסו מאז ומתמיד כמוצרים משלימים, ואיש לא חשב שהצבא לבדו יכול לשמור על הגבול. "אם לא נחסל את המדבר, המדבר עלול לחסל אותנו", כתב בן־גוריון במאמר המפורסם שממנו נוהגים לצטט רק את המילים "בנגב ייבחן העם". בן־גוריון ראה איך הנגב כמעט נפל במלחמת העצמאות, ואילו כוחות אדירים נדרשו כדי לכבוש אותו בחזרה. הוא ראה רק דרך אחת להימנע מכך במלחמה הבאה: הקמת יישובים לאורכו ולרוחבו.
רק עם תחילת ההתיישבות ביהודה ושומרון, כשהמילה "התיישבות" הפכה מרפלקס לאומי למושג שנוי במחלוקת, הרעיון על קשר בין תפקיד הצבא לתפקיד ההתיישבות הוטל בספק. כשמח"ט שומרון לשעבר אמר בשיחה סגורה ש"הצבא וההתיישבות חד הם", הארץ געשה כאילו אמר דברי תועבה ולא ביטא את תפיסת העולם הביטחונית של בן־גוריון, יגאל אלון ומשה דיין גם יחד.
הכלל הראשון בלימודי היסטוריה הוא שאסור לשאול "מה היה אילו", אך בואו, בכל זאת, נדמיין בזהירות שבלילה שבין 6 ל־7 באוקטובר, אחרי שהצמרת הביטחונית יצאה מהמיטה באמצע הלילה כדי לבחון מודיעין חריג, כל הרבש"צים של יישובי העוטף היו מקבלים את ההודעה הבאה: "אנחנו לא יודעים מה בדיוק קורה בעזה, אבל תהיו ערניים ודרוכים". נדמיין שכבר באותו הלילה גיבורי כיתות הכוננות היו מתחמשים ונערכים למתקפה אפשרית. אילו רק היו מתייחסים אליהם כזרוע ביטחונית של המדינה, כפי שהם אכן נועדו להיות - כמה יכול היה להיחסך.
המחרשה והנשק נתפסו מאז ומתמיד כמוצרים משלימים, ואיש לא חשב שהצבא לבדו יכול לשמור על הגבול. "אם לא נחסל את המדבר, המדבר עלול לחסל אותנו", כתב בן־גוריון במאמר המפורסם שממנו נוהגים לצטט רק את המילים "בנגב ייבחן העם"
זוכרים את ענבל ליברמן, רבש"צית קיבוץ ניר עם, שהבינה שיש מתקפה ומיהרה לחלק נשקים ולשלוח את חברי כיתת הכוננות לעמדות? הזמן הקצר שעמד לרשותה הציל את כל מי ששהה בקיבוץ.
כל עוד חיים מרצחים מעבר לגבול, תפקידה הביטחוני של ההתיישבות לא תם. הניסיון לראות את ההתיישבות כגורם אזרחי בלבד עלה לנו במחיר בלתי נסבל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו