צדק היסטורי: אמריקה נוסח דכאו

ב־29 באפריל 1945 חיילי צבא ארה"ב שחררו את מחנה הריכוז הנאצי דכאו בדרום גרמניה.

לשחרור לא קדם קרב - מפקד המחנה וחלק מאנשי האס.אס ברחו ממנו, והנותרים הניפו דגל לבן ונכנעו לאמריקנים כמעט ללא התנגדות. את הזוועה שנגלתה לעיניהם של לוחמי דיביזיית החי"ר ה־42 של הצבא האמריקני איש מהם לא יכול היה לשכוח עד סוף חייו: אלפי גופות של אסירי המחנה, תאי הגזים והמשרפות, כמו גם רבבות אסירים מורעבים, ספק־מתים ספק־חיים.

בשעות שלאחר מכן, חצר הפחם של דכאו ראתה את אחד ממעשי הגמול המוצדקים ביותר שידעה האנושות במאה ה־20: האמריקנים הוציאו משורות הגרמנים הנכנעים את חיילי האס.אס; אלה הועמדו ליד קיר, ואז נורו והומתו, מי בידי החיילים האמריקנים ומי בידי האסירים המשוחררים של המחנה. מספרם המדויק של אנשי האס.אס ששילמו על מעשיהם במעמד הזה אינו ידוע, אך מדובר במאות, חלקם שומרים סדיסטיים וחלקם תומכי לחימה "רגילים", טבחים או אפסנאים.

לא צריך דמיון מפותח כדי להבין מה היה קורה אילו המקרה הזה היה נופל לידיהם של אותם גורמי החקירה והפרקליטות בישראל, שמנסים עכשיו לחקור ולהעמיד לדין חיילים ואזרחים באשמת הריגת עזתים משתתפי טבח 7 באוקטובר.

ברור לגמרי שדווקא משחררי דכאו היו עומדים לדין, לא לפני שאחד החוקרים היה אומר להם ש"הם לא יותר טובים מהנאצים". במקביל, הנאצים השבויים היו זוכים לעידוד בדמות מכתב המורה להנהגה הצבאית לספק להם מתקני כליאה ראויים, אוכל מזין ומגוון, וערוצי טלוויזיה לבחירתם. סביר גם שרוזוולט, צ'רצ'יל ומנהיגים אחרים של בעלות הברית היו מושבים על ספסלי הנאשמים באשמת הסתה נגד הגרמנים, כי אמירותיהם על אזרחי הרייך השלישי גורמות גם לאמירה החריפה ביותר של השר בן גביר על תושבי עזה להחוויר.

למזלה של ארה"ב מודל 1945, היא היתה חברה בריאה בעלת צבא בריא, ובעיקר מצפן מוסרי נכון. היא הבחינה היטב בין טוב לרע, ויישמה הלכה למעשה את הכלל היהודי "המרחם על אכזרים - מתאכזר על רחמנים". היא ידעה שהשטן לובש מדי אס.אס, ולא התכוונה לרגע לרחם על בני השטן, כפי שלא התכוונה להתאכזר אל מי שסיכן את חייו כדי לשחרר את האנושות מהרשע.

למזלה של ארה"ב מודל 1945, היא היתה חברה בריאה בעלת צבא בריא, ובעיקר מצפן מוסרי נכון. היא הבחינה היטב בין טוב לרע, ויישמה הלכה למעשה את הכלל היהודי "המרחם על אכזרים - מתאכזר על רחמנים"

לכן, הגנרל ג'ורג' פאטון, גיבור המלחמה והמושל הצבאי של בוואריה, פסק באחת לגנוז ולבטל כל אישום נגד חיילים אמריקנים ששחררו את דכאו.

חשבתם שהיועצים המשפטיים של ארה"ב התקוממו נגד הגנרל וביקשו להעניש את החיילים הורגי אנשי האס.אס על אפו ועל חמתו? בדיוק להפך. כי אף שידיעותיהם המשפטיות עלו על שלו, גם מצפנם המוסרי לא נפגע ולא גרם להם להתבלבל בין טוב לרע. הקולונל צ'ארלס דקר, אחד מבכירי המשפטנים של צבא ארה"ב באותם הימים, פסק שבלי קשר לשאלה אם המעשה של משחררי דכאו היווה את הפרת המשפט הבינלאומי או לא - נוכח מה שראו הלוחמים, הצדק וההגינות מחייבים שלא לדון באחריותם האישית למעשיהם. האם לא הגיע הזמן שנלמד מארה"ב הגדולה?