שתי אצבעות מכאוס

שלשום פורסם שמבקר המדינה, מתניהו אנגלמן, נפגש עם ראש הממשלה נתניהו ופרס בפניו את תוכניתו לבדיקת מלחמת חרבות ברזל. הביקורת אמורה לכלול את התנהלות הגורמים השונים, כולל במשרד ראש הממשלה.

אין מספיק מילים בעברית, או תרגום הולם, לביטוי באנגלית it is not done, שיסבירו שהמבקר והמבוקר לא אמורים להיפגש. לאחר שמסיימים את הבדיקה, שבה מתחקרים את הגורמים השונים ועוברים על מסמכים, מעבירים דוח ביניים שעליו אמורים להגיב. המבקר לא אמור להסביר למבוקר מה הוא עומד לעשות.

באחד מאתרי הליכודניקים כתבו בצהלה שראש הממשלה הורה לשתף פעולה עם אנשי הביקורת. ממש תודה! ברור מאליו שצריך לשתף פעולה, להעביר את כל המסמכים ולא להעלים שום פרט. כי הביקורת הזאת, לצד ועדת חקירה ממלכתית, שקום תקום, חשיבותה בכך שתאיר פינות חשוכות ותסייע להנהגה לא לחזור על אותן טעויות.

אבל בישראל אין תרבות של התנהלות מנהל ציבורי. אין מושג של civil servant, שרק מורא החוק וטובת המדינה לנגד עיניו, ולא מוראו של המנהיג. אנגלמן לא היה אמור להיפגש עם ראש הממשלה, אשר היה מצופה שיאמר לו כי זה אינו ראוי שיציג בפניו את תוכנית הביקורת.

אבל כאשר עושים מניפולציות בנושא מינוי נציב שירות המדינה ומבקשים שראש הממשלה ימנה אותו ולא ועדה ציבורית, שבוחנת כמה מועמדים וממליצה לממשלה, כפי שהיה נהוג עד כה; וכאשר מבקשים לשנות את החוק כך שמי שיעמוד בראש הוועדה לבדיקת מינויים בכירים במדינה לא יהיה שופט עליון בדימוס, אלא שהכנסת תבחר אותו מבין שורת מועמדים שיבואו בפניה; וכאשר בישיבה שלשום הוחלט להמשיך את אבטחת בניו של נתניהו על ידי לוחמי שב"כ מהיחידה לאבטחת אישים למשך שנה נוספת, זאת אף שנציגי השב"כ אמרו שלוחמי השב"כ נדרשים לפעולות מורכבות במלחמה, ושראוי שיחידת מגן תאבטח אותם.

באותה ישיבה הזכיר השר לביטחון לאומי כי במצור ההוא על המספרה היה חשש אמיתי שאשת ראש הממשלה תיפגע, אך כולם, כולל אשת ראש הממשלה, יודעים שאיש לא היה נוגע בה. שרים דורשים את פיטורי היועמ"שית וסגנה, כי הם חלוקים על דעתה. לכן לא מפתיע ששוטר נשמע בהקלטות מהפגנה כשהוא מבטיח לאנוס את אמו של מפגין בבלפור, ושחברת הכנסת מהעבודה נעמה לזימי סופגת אלימות משוטרים באותה הפגנה.

לאור כל זאת לא נותר לנו אלא רק למרוט את שערות ראשנו ולזעוק שלא כך נוהגים. שמה שקורה הוא מסלול ישיר להרס השירות הציבורי ולכאוס. לא מפתיע שצעירים מחשבים את קיצם לאחור במדינה. שניים מהם הציעו לי לכתוב על חמישה מקומות שווים לרילוקיישן. מדי יום הם שולחים לי התבטאויות לתפארת, משני צידי המתרס, ומסבירים שאין להם מה לחפש פה. שהכל מתפרק. שמפחיד לגדל כאן ילדים. ואין לי תשובה טובה עבורם, למעט העובדה שאין לנו ארץ אחרת.

בימים האחרונים נתקלתי בסדרה ששמה "מלון פורטופינו" על מלון קטנטן בעיר האיטלקית הציורית. הסדרה מתנהלת במקביל לעליית הפשיזם באיטליה במאה הקודמת. גם בסדרה זה לא בא בבום גדול, אלא בצעדים קטנים ובהחלטות זוטרות, עד שהרוע משתלט.