בימים האחרונים הוגשו כמה עתירות לבג"ץ, בבקשה שיורה על הקמת ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת אירועי 7 באוקטובר. לכאורה, הקמתה מתבקשת לנוכח עומק המחדלים שהתגלו בפעולת כל רשויות השלטון - המדיני, הצבאי והביטחוני. ואף על פי כן, הממשלה נמנעת מהחלטה על הקמתה.
הטענה הנשמעת היא שכל עוד המלחמה מתנהלת, מוקדם לעסוק בחקירות. אך דומה שיש סיבה נוספת, לא פחות משמעותית, והיא נעוצה בכך שעל פי החוק הקיים, הממשלה אמנם מוסמכת להחליט על הקמת ועדת חקירה ממלכתית, אך מי שמחליט מי יהיו חבריה הוא נשיא בית המשפט העליון.
העתירות למינוי ועדת חקירה הפכו לבעלות אופי פוליטי ולא משפטי, וכך גם זהות השופטים העשויים לכהן בוועדת חקירה כזאת. למשל, כבוד הנשיאה היוצאת חיות
כלומר, אם הממשלה תחליט על הקמת ועדת חקירה ממלכתית, הרי שלפי החקיקה הקיימת - ממלא מקום נשיא ביהמ"ש העליון, השופט עוזי פוגלמן, ימנה את חבריה, והוא יוכל, למשל, למנות את הנשיאה הקודמת, אסתר חיות, או את השופטת ענת ברון, לעמוד בראשה. ומכך בדיוק הממשלה חוששת - ממינוי יו"ר או חברי ועדה שהפגינו כבר את הטייתם הפוליטית הברורה, הן במסגרתם תפקידם השיפוטי והן מחוצה לו.
אובדן האמון מצד חלק מהציבור והמערכת הפוליטית באובייקטיביות ובנייטרליות של חלק מהשופטים הוא כמובן תוצאה מצערת נוספת של האקטיביזם השיפוטי המופרז, של התערבותו הגוברת והולכת של בית המשפט בסוגיות פוליטיות, ושל היעדר ההפרדה המספקת בין דעה פוליטית לפסק דין משפטי, כפי שבא לידי ביטוי, למשל, בבג"ץ הסבירות.
רבים התריעו נגד האקטיביזם המופרז, והזהירו מפני הפגיעה במעמדו של בית המשפט ובמעמדם של השופטים. חששות אלה מתממשים לנגד עינינו בימים אלה, כאשר אמון הציבור בבית המשפט כגוף נייטרלי ואובייקטיבי נמצא בשפל המדרגה. אך לא רק מעמדו של העליון נפגע. אנו רואים לנגד עינינו ממש כיצד הפוליטיזציה של בית המשפט מובילה גם לשחיקה במעמדו של מוסד חשוב - ועדת החקירה הממלכתית - שבמתכונתה הקיימת כיום אינה נתפסת עוד כממלכתית, אלא כשחקנית נוספת בזירה הפוליטית - וזאת דווקא בשל מעורבותם של שופטי בית המשפט העליון.
כלומר, בדיוק אותם שופטים שמעמדם האובייקטיבי ונטול הפניות הוא שהקנה בעבר לוועדות החקירה את האמון והלגיטימציה הציבורית - חשבו למשל על השמות "ועדת אגרנט", "ועדת לנדוי", או "ועדת שמגר" - הם אלה שכיום מכתימים את הוועדה בכתם ההטיה הפוליטית ופוגעים בממלכתיות שלה.
במצב הדברים הזה אין מנוס משינוי החקיקה, כך שאופן מינוי חברי ועדת החקירה לא יהיה מופקד עוד באופן בלעדי בידי נשיא בית המשפט העליון. רק מינוי חברים שייהנו מאמון רחב של הציבור, יוכל להקנות לוועדה את האמינות הנדרשת ואת הלגיטימציה והסמכות הציבורית הנחוצה לה לצורך מילוי תפקידיה ביעילות.
ועד אז - מוטב שבית המשפט העליון ימשוך את ידיו מדיון בעתירות האלה, שהן בעלות אופי ציבורי ופוליטי מובהק, ולא אופי משפטי. לממשלה נתונה סמכות רחבה מאוד להחליט כיצד, על ידי מי ומתי ייחקרו אירועים בעלי חשיבות לאומית, ומגוון רחב של שיקולים משפיע כאן על ההחלטה הסופית.
כך קבע בית המשפט העליון בסוגיות דומות בעבר. למשל, בעתירות, שנדחו, אשר ביקשו לחייב את הממשלה להקים ועדת חקירה ממלכתית בעקבות אירועי מלחמת לבנון השנייה (שם הוקמה, בסופו של דבר, ועדת וינוגרד, כוועדת בדיקה ממשלתית).
דבר אחד ברור: ניסיון לכפות על הממשלה הקמת ועדת חקירה ממלכתית באמצעים משפטיים, ועדה שכאמור חלק משמעותי מהציבור ומהמערכת הפוליטית לא ייתן בה את אמונו, ובצדק, רק יוכיח שלא הקמתה של ועדה אפקטיבית לחקר המחדלים היא העניין כאן, אלא ניסיון נוסף לנגח את הממשלה.
פרופ' בן שמש הוא מומחה למשפטים בקריה האקדמית אונו
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו