מי אשם: היה מחדל?

אסון 7 באוקטובר היכה בנו 50 שנה בדיוק לאחר אסון מלחמת יום הכיפורים. העובדה שמדובר בהעתק כמעט זהה של אותו המחדל - של שורשיו, של הבשלתו ושל התגלגלותו עד לבוקר 7 באוקטובר - היא הוכחה מצערת לכך שכנראה לא למדנו דבר מהמחדל ההוא.

ובכל זאת מלחמת יום הכיפורים הסתיימה כשלושה שבועות לאחר שפרצה, ובתוך חודש מסיומה הוקמה ועדת חקירה ממלכתית, ועדת אגרנט. זו הגישה בתוך חודשים בודדים דוח שירד לשורשי המחדל, ושכלל גם מסקנות אישיות להדיח כמה ממפקדיו הבכירים של הצבא, ובראשם הרמטכ"ל וראמ"ן.

גם אם היו, וכנראה לא היו, ידיעות טובות, "ידיעות זהב", על זמן, מקום והיקף המתקפה של האויב - הרי שאלו לא היו מבקיעות את החומה הבצורה שבה הקיפו עצמם אנשי המודיעין, מפקדי הצבא ומנהיגי המדינה

למלחמת חרבות ברזל מלאו לעומת זאת שמונה חודשים, וסיומה אינו נראה באופק. זאת, הגם שנדמה כי מדובר במלחמה "בכאילו", שהרי הצבא לא לוחם כבר מזמן במלוא העוצמה והכוח, לא בעזה ולא בגבול הצפון.

אבל מה שחמור יותר הוא שהתמשכותה של המלחמה מונעת תהליך אמיתי ועמוק של תחקור ולמידת המחדל. זה מצער לא רק משום שהאחראים ממשיכים בתפקידם ולא פעם אף זוכים לקידום, אלא משום שהדבר מעורר ספק אם תחקיר שכזה - אם וכאשר יתבצע בעתיד הרחוק - יהיה בכלל רלוונטי למישהו.

הכתובת היתה ועודנה רשומה על הקיר, ואין צורך ברשומון של העובדות והפרטים כדי להבין את שאירע לנו.

במהלך העשור הראשון של המאה הנוכחית התקבעו אצלנו שתי הנחות יסוד: האחת, כי תם עידן המלחמות וכי ישראל אינה ניצבת עוד בפני סכנה של מלחמה כוללת. השנייה, כי המכונה עתידה להחליף את האדם וכי יש להשקיע בטכנולוגיה ולא בכוח האדם כבעבר.

הנחות אלו הן שהובילו לתפיסה בדבר צבא קטן וחכם הממוקד במבצעים מיוחדים (מב"ם), ולא בהיערכות למלחמה כוללת. הן גם הביאו לאובדן היכולת לקרוא את האויב בשפתו ולהבין את אופן החשיבה שלו, ולראות את התמונה הכוללת. וכך שכחנו כיצד מתריעים על מלחמה, וכיצד נערכים לקראתה ומנהלים אותה.

תום עידן המלחמות וההפתעות ותחילת עידן המכונה והטכנולוגיה תרמו, בלא ספק, להתקבעותה של הקונספציה על חמאס שעניינה: ראשית, כי מדובר בארגון טרור שכוחו בירי טילים, לרוב אל עוטף עזה, ובניסיונות של חטיפה של חיילים. לא ידענו וגם לא הבנו שקמה לנו "מדינת חמאס", שלה צבא של ממש שיש לו יכולת וגם רצון לצאת למתקפה כוללת נגדנו.

קונספציה זו שאבה השראה מאותם אלו אצלנו שסברו שאחרי הכל "חמאס טוב לישראל", שכן הוא מהווה כתובת להבטחת השקט והיציבות בעזה, ושיש בו כדי להחליש את הרשות הפלשתינית ובכך להוריד מעל לסדר היום את רעיון "פתרון שתי המדינות".

לכך נוספו הזלזול באויב, כמו גם הזחיחות והיוהרה של מי שרואה עצמו כצבא וגם כמודיעין הטובים בעולם. וגם אם בינם לבין עצמם ידעו ראשי המודיעין כי אינם כל־יכולים, הרי שבפועל שידרו ברעש גדול כי אין סוד ואין תעלומה שאותם הם אינם יכולים לגלות או לפתור, ובכך תרמו לאסון.

זהו שורש העניין, וכל היתר הוא עובדות ופרטים ברשומון שתחילתו וסופו ידועים מראש. שהרי גם אם היו, וכנראה לא היו, ידיעות טובות, "ידיעות זהב", על זמן, מקום והיקף המתקפה של האויב - הרי שאלו לא היו מבקיעות את החומה הבצורה שבה הקיפו עצמם אנשי המודיעין, מפקדי הצבא ומנהיגי המדינה.

ולכן, לפני שבודקים מדוע לא קודמו כוחות אל הגבול למנוע אסון (כדברי מנחם בגין בעקבות מחדל יום כיפור), צריך לזעזע מן היסוד את המערכת כולה ולבנות אותה על בסיס הנחות אחרות לגמרי - להיות ענווים וצנועים, לסמוך על האדם ולא על המכונה, ולבסס את יכולת המענה המבצעי על הכוח הלוחם ולא על המודיעין, שדינו להכזיב תמיד בשעת צרה.