הממשלה פוגעת בעתיד ילדי המפונים

שנת הלימודים שמסתיימת החודש היא אחת מהעגומות שידעו תלמידי ישראל. ילדי קווי העימות בצפון ובדרום משלמים את המחיר הכבד ביותר. עבורם, החרדה אינה נושא מופשט אלא עניין פיזי ויומיומי - בין שמדובר בתושבי עוטף עזה, שחזרו אמנם לבתיהם אבל סובלים מאזעקות ומנפילות בלתי פוסקות, ובין שמדובר בכ־20 אלף ילדים מהצפון, שעדיין לא בבית.

המענה שהממשלה סיפקה למפונים בשנה החולפת רחוק ממושלם. למרבה המזל, הרשויות המקומיות הפגינו מנהיגות, ויחד עם ארגוני החברה האזרחית נכנסו לוואקום שהותירה המדינה וליוו את המפונים בכל מקום שאליו הגיעו בארץ.

מדינת ישראל לא יכולה להמשיך להשאיר את תושבי הצפון, ובמיוחד את ילדי הצפון, בערפל. משרדי הממשלה משדרים עמימות ומפזרים מסרים סותרים, מתוך שיקולים פוליטיים והיעדר מנהיגות

מאות עובדי הוראה ורווחה מיהרו לאילת ולים המלח, לטבריה ולתל אביב כדי לסייע. בעזרתם, הצלחנו להגיע לסוף שנת הלימודים הזאת. אבל הפתרונות הזמניים מיצו את עצמם, וכעת נדרש מענה מערכתי, בעיקר עבור תושבי הצפון.

גם עכשיו, בחודש השמיני למלחמה, אין למדינה תוכנית הולמת ואין תשובות למפונים מהצפון. משרד החינוך הודיע שהוא נערך לפתיחת שנת הלימודים הבאה, אבל הנתונים חשפו שהציבור איבד לחלוטין את האמון בהנהגה, והוא מצביע ברגליים: בקריית שמונה נרשמו לתיכון רק שליש מהתלמידים ובמטולה רק רבע מתלמידי בתי הספר היסודיים והגנים נרשמו לשנה הבאה.

אלו מספרים מטורפים. הדיון הציבורי עוסק בלחץ על ההורים ובהפקרת חבל ארץ שלם, אבל אני רוצה להתמקד בילדים עצמם. ישנם יישובים שהתושבים בהם התפזרו בכל רחבי הארץ - מאילת ועד טבריה. זהו המצב של תושבי קריית שמונה, למשל. ישנן משפחות שעברו מאתר קליטה זמני - למשל, במלון - לדירה קבועה ביישוב אחר. הילדים נאלצו שוב ושוב להסתגל לסביבה חדשה, למורים אחרים, לרמת לימודים אחרת.

מדינת ישראל לא יכולה להמשיך להשאיר את תושבי הצפון, ובמיוחד את ילדי הצפון, בערפל. משרדי הממשלה משדרים עמימות ומפזרים מסרים סותרים, מתוך שיקולים פוליטיים והיעדר מנהיגות. הרשויות המקומיות מתבקשות להיערך ללימודים כרגיל, ללימודים במצב של פינוי, ולכל אחד ממצבי הביניים האפשריים. 20 אלף ילדים מצויים בלימבו הזה: ילדי גן שהיו אמורים להתרגש לקראת העלייה לכיתה א׳, תלמידי בית ספר יסודי שצוברים פיגורים בקריאה, בכתיבה ובחשבון - חלקם עוד מתקופת הקורונה. תלמידי חטיבות ותיכון, שהרגישות שלהם לפן החברתי גבוהה כעת יותר מבכל רגע אחר בחייהם. האם אנחנו באמת מבינים מה זה עבור נער או נערה בני 14 או 13 להתנתק מחבריהם הטובים, ועוד בתקופה של מתח וחרדות דרמטיים כל כך?

במרכז "חוסן ילדינו", שפתחנו בטבריה לאחרונה, אנו פוגשים מאות ילדים שזקוקים לוודאות. הם צריכים לדעת היכן תיפתח שנת הלימודים עבורם, ועם מי. זהו המינימום המנהיגותי שנדרש ממשרד החינוך ומהממשלה כולה כרגע. בהיעדר פתרון, המחיר שישלמו אלפי ילדים יהיה גדול הרבה יותר.