פחות מעצרי ראווה, יותר מניעת פשיעה

כבר שנים רבות משטרת ישראל והציבור הערבי נמצאים בחיכוך מתמיד, ואף בעימות אלים, שלא אחת הסתיים בקיפוח חיי אדם - מאירועי יום האדמה ב־1976 ועד לאירועי אוקטובר 2000.

בשנה האחרונה, יחסה של משטרת ישראל לציבור בכלל, ולציבור הערבי בפרט, הפך יותר אלים, ללא כל ביקורת או דין וחשבון, מה שנותן רוח גבית ולגיטימציה לפגיעה בכל אזרח, יהודי וערבי כאחד. די לראות את יחסה של המשטרה כלפי המפגינים נגד מדיניות הממשלה בשבועות האחרונים, או כלפי החרדים, כדי להבין שהפגיעה בציבור הערבי היא הבסיס לפגיעה בשאר אזרחי המדינה. תמונות של אנשי משטרה שתוקפים אזרחים הפכו לסוג של שגרה בתקשורת וברשתות החברתיות, בפרסומים שאותם מהדהדים מנהיגים ופוליטיקאים. נדמה שהקצונה הבכירה של המשטרה לא מפיקה לקחים ולא עושה בדק בית, עד כדי כך שאפשר לחשוב שהמחלקה לחקירות שוטרים מיותרת לחלוטין.

מאז תחילת המלחמה, התחושות בציבור הערבי מאוד קשות ומזכירות את ימי השלטון הצבאי בשני העשורים הראשונים לאחר הקמת המדינה, שבמהלכם המשטרה נקטה יד ברזל כלפי הציבור הערבי. בשנה וחצי האחרונות, הרושם הוא כי בקרב המשטרה יש גורמים המבקשים לרצות את הממונה, וכי ההחלטות והשיקולים של המשטרה נגועים בשיקולים פוליטיים יותר מאשר בשיקולים ענייניים.

מאות עצורים ערבים, בעיקר צעירים, נעצרו מאז תחילת המלחמה במעצרי ראווה. החשד הראשון היה הזדהות עם האויב או הזדהות עם ארגון טרור, וכל מיני סעיפי חשד שהמשטרה הרשתה לעצמה לכתוב בהודעות לתקשורת טרם ביררה את העובדות.

מטרת המעצרים, ללא יוצא מן הכלל, היא יצירת הפחדה בקרב הציבור, ולא אכיפת החוק. פשיטה על ביתו של פעיל פוליטי משפרעם פעמיים באותו השבוע, בהשתתפות עשרות שוטרים, כשהם יודעים שהוא נמצא לבד בביתו - זו לא סתם אכיפה. פשיטה על מכון קוסמטיקה שהבעלים שלו פרסמה תמונה של הנעשה ברצועת עזה, אזיקתה באזיקי פלסטיק וכיסוי עיניה, תוך כדי תיעוד משטרתי - זו לא סתם אכיפה. זו הפחדה לכל דבר ועניין, וכנראה זו המטרה שסימנה המשטרה.

שאם לא כן, איך אפשר לפרש את העובדה שנעצרו כמעט 500 ערבים מאז תחילת המלחמה, אבל רק 50 כתבי אישום הוגשו? כל ה־50, אגב, התבררו בבית המשפט, וכל העצורים שוחררו.

פשיטה על מכון קוסמטיקה שהבעלים שלו פרסמה תמונה של הנעשה ברצועת עזה, אזיקתה באזיקי פלסטיק וכיסוי עיניה, תוך כדי תיעוד משטרתי - זו לא סתם אכיפה. זו הפחדה לכל דבר ועניין, וכנראה זו המטרה שסימנה המשטרה

לו משטרת ישראל היתה משקיעה את המאמצים ברדיפה של ארגוני פשיעה או בחיפוש אחר הנשק הפלילי שממלא את היישובים הערביים - מצבנו היה אחר לחלוטין. אך פעילים פוליטיים ערבים נעצרים בכל שני וחמישי, ונאסר קיום של אירועים או של אסיפות פוליטיות, בהוראות המשטרה ובפקודותיה. לא פקודה חוקית ולא פקודת בית משפט, ללא כל ביקורת משפטית או ציבורית עניינית.

דווקא בזמן מלחמה, ובזמן שהממשלה מקבלת החלטות גורליות בעלות השלכה על אזרחיה - זו העת לאפשר מרחב מחאה, ועת לזכור: התנגדות למחאה אינה תמיכה בצד השני.