המדינה היא אנחנו

יש מילים שהתקבעו בתודעה המשותפת שלנו כמילים רעות. לא כי הן עצמן רעות (מה רע במילה "דולפינריום", למשל), אלא כי הן שולחות את הזיכרון הקולקטיבי לאירוע אחד בלבד.

המילה "קונספציה", עד לפני חצי שנה, היתה שייכת למלחמה ההיא; המותג "מלון פארק" איבד מעט מיוקרתו מאז מארס 2002; ו"קפלן" הוא כבר מזמן לא צומת גדול או שר האוצר הראשון, אלא מאפיין זהות.

אותו הדבר נכון, לפחות כך חשבתי, לגבי "מסך מפוצל". שבועות ספורים לפני הפיגוע הגדול במלון פארק (ע"ע) פוצץ עצמו מחבל מתאבד בירושלים ליד קבוצת נשים וילדים. עשרה נרצחו, מתוכם שישה ילדים, אך איתרע מזלם ובאותו הזמן שודר משחק כדורגל מותח בין מכבי חיפה ומכבי קריית גת. טלעד, זכיינית של ערוץ 2, החליטה לשדר לצופים מסך מפוצל: שני שלישים מהמסך הוקדשו לדיווחים על הפיגוע, ובשליש הנותר המשיכו שחקני מכבי לרוץ על המגרש. הגרוטסקה הזו קיבלה קיתונות של ביקורת, ו"המסך המפוצל" הפך מאז לביטוי של קידוש הרייטינג על חשבון האחריות וקידוש הגימיק על חשבון הממלכתיות.

טלעד מזמן איבדה את הזכיינות, 2 מזמן הפך ל־12, אבל מי שצפה בערוץ בערב יום העצמאות האחרון זכה שוב לטעום את טעמו של מסך מפוצל. בצד אחד הודלקו משואות על ידי גיבורי ישראל - תצפיתנית שחזרה מהשבי, אזרחים שהצילו חיים תחת אש, לוחמים נועזים, אנשי בריאות הגוף והנפש - ובצד השני הציגו רקדנים את המילה "הפקרה", ונציגי משפחות העוטף, ההרוגים והחטופים כיבו את משואות היוהרה, ההפקרה וההתנערות מאחריות. איך אפשר לומר "לתפארת מדינת ישראל", טענו המארגנים והמשתתפים, כשיש לנו ממשלה מלאת יוהרה שהפקירה את ביטחון אזרחיה וממשיכה לפגוע בהם עד היום?

הרבה דברים חשובים אפשר וצריך להגיד על הטקס האלטרנטיבי, אך אי אפשר להתחמק מכך שמדובר במפגן שהחליף את החגיגות לכבוד המדינה במחאה נגד הממשלה. אם ההקשר לא היה שובר לב, היה כמעט אירוני לראות איך מחאה שטוענת שהממשלה רואה את טובת עצמה מעל טובת המדינה, שלראש הממשלה יש אינטרס להאריך את המלחמה ולהפקיר את החטופים, ובכלל שהשלטון הפך את המדינה כולה לאמצעי להמשך השליטה - הציג בדיוק את אותה התפיסה.

אין מדינה, יש ממשלה. אין מה לחגוג כי יש נתניהו. אין אפשרות לזהות עצמאית כישראלים או כציונים שאינה תלויה בכעס ובהתנגדות כלפי חבורה קטנה של אנשים שבמקרה אוחזת בשנה הקריטית הזו בהגה השלטון.

נראה שאין אזרח ישראלי אחד שמרוצה מתפקוד הממשלה. היא מותקפת מכל עבר, ובצדק, על הדשדוש הבלתי נסבל שלה בהשגת מטרות המלחמה ובעיסוק בקטנות בזמן שטובי בנינו מקיזים את דמם. אבל המדינה גדולה מהממשלה, וזו הסיבה היחידה שיצאנו למלחמה הזו מתוך תודעת אחדות גדולה כל כך - בעורף כמו בחזית.

הממשלה יכולה להיות כזו שתיזכר לדיראון עולם, והמדינה היא עדיין הפלא הגדול ביותר בתולדות העם היהודי מאז חורבן הארץ לפני אלפיים שנה.

"בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית יושב ערבי עם נרגילה", קבע מאיר אריאל. ובסוף כל משפט שאתם אומרים בישראלית יושב בנימין נתניהו. או אורית סטרוק. או בני גנץ. אנשים שמעוררים אמוציות וגורמים לנו להתעסק בהם ללא הרף, בתסביך האב ההמוני ביותר שנראה פה.

אי אפשר להתחמק מכך שהטקס האלטרנטיבי הוא מפגן שהחליף את החגיגות לכבוד המדינה במחאה נגד הממשלה. אם ההקשר לא היה שובר לב, היה כמעט אירוני לראות איך מחאה שטוענת שהממשלה רואה את טובת עצמה מעל טובת המדינה - הציגה בדיוק את אותה התפיסה

אבל הממשלה היא לא אמא שלנו, נתניהו הוא לא אבא שלנו, ולמרות שיש להם השפעה רבה (מדי, לטעמי) על חיינו כאזרחים במדינה – הם לא המדינה, הם נציגי הציבור במערכת מורכבת ומצ'וקמקת למדי ששמה דמוקרטיה.

המדינה היא אנחנו, ועתיד המדינה הוא אנחנו, ואם נשליך את כל זה בשם השנאה (או האהבה) לשלטון - יום אחד נגלה שהשלטון הלך, ונותרנו עם קול צרוד וידיים ריקות.