כבר כמה ימים פועל שעון הקיץ בעוז ושעות האור מתרבות. היום הארוך הוא המבשר הרשמי של האביב, ולצד הערב המואר עולים ריחות פריחה וניחוח של ערב פסח. כבכל שנה שמחנו לקראתו, וכבכל שנה התקיים גם הדיון הקטן והילדותי סביב השאלה אם מרוויחים שעה או מפסידים שעה בליל המעבר לשעון קיץ, ואז ההכרעה: מפסידים, מפסידים. ולצד ההפסד - הרווח שבעצם הפעלת שעון הקיץ: שעות רבות של אור.
כבר כמה שנים, תחילת החלתו של שעון הקיץ מלווה אצלי במועקה קלה. לא בגלל המעבר אליו - נהפוך הוא, זה דווקא גורם לי אושר גדול - אלא בגלל הזיכרון רב־השנים שכרוך בו ושממלא אותי כעס ובושה.
בשנות המיעוט הארוכות, המיעוט החרדי סיגל לעצמו מנהגי מיעוט שצריך להיאבק על צרכיו, יהיה המחיר התדמיתי והציבורי אשר יהיה. האינטרס של תועלת הציבור הרחב נדחק הצידה מפני הדחף להגן על חלקת אלוהים הקטנה. והתדמית? את מי בכלל היא עניינה?
כל אזרח ישראלי בוגר זוכר את השנים הארוכות שבהן שאלת החלת שעון הקיץ היתה מחלוקת בין חרדים לחילונים. העמדה המסורתית של הנציגים החרדים היתה התנגדות גורפת להחלת שעון קיץ, או לכל הפחות צמצומו.
הסיבות הבסיסיות היו הגיוניות: השחר המאוחר יצר בעיה למתפללים טרם עבודתם, והיה גם עניין הקשור באורך הצום ביום כיפור. שני עניינים שניתן לדון בהם, ושניתן בקלות גם לוותר עליהם - אבל איש כבר לא עסק בהם, מפני שהעמדה הזו הפכה להיות עמדה עקרונית בוויכוח המתמיד שבין הצדדים, וככזו - כבר לא באמת משנה מהי הסיבה.
בכל שנה מחדש, כששר הפנים מטעם ש"ס היה מביע התנגדות לשעון הקיץ, היו אלפי חרדים מתפוצצים: למה? למה למנוע עניין כה חיובי ורלוונטי לכלל האזרחים, בגלל עמדה עקרונית שהיא בעצם עשיית שריר? ובעיקר: באיזו קלות מוכנה הנציגות החרדית להרע לכלל האזרחים, ולהבאיש את ריחם של מאות אלפי שולחיה בעיני כלל הציבור, ועוד כביכול בשם אינטרס דתי?
תאמרו - עניין דתי עקרוני יש כאן. אז לאן נעלם העניין הזה בשנים האחרונות, כשהפולמוס הזה עבר מן העולם?
התשובה קשורה לקושי הנפשי של הרוב להשתחרר מתודעת המיעוט, לעומת הקושי הנפשי של המיעוט להשתחרר מתודעת הרוב. בשנות המיעוט הארוכות, המיעוט החרדי סיגל לעצמו מנהגי מיעוט שצריך להיאבק על צרכיו, יהיה המחיר התדמיתי והציבורי אשר יהיה. האינטרס של תועלת הציבור הרחב נדחק הצידה מפני הדחף להגן על חלקת אלוהים הקטנה. והתדמית? את מי בכלל היא עניינה?
מאז עברו קצת מים במקוואות והחל תהליך התבגרות הדרגתי. נכון שבתחומים המרכזיים, תחומי הזהות והצביון ושאלות היסוד של יחסי השבטים בישראל, האנומליה הזו עדיין שוררת ומכתיבה את הסכסוך הגדול ואת אופיו, אבל בתחומים אחדים נרשמת התחלה של תהליך התבגרות. יום אחד הביט מי שהביט במראה, ואמר לעצמו: הן לא ייתכן שאני שר הפנים החותם על הארכת שעון הקיץ ואני מייצג אינטרס של מעטים. הן אני הוא השר מתוקף היותי נציג הרוב! וכך נוצר בהדרגה המצב החדש, שהוא כאמור בשורה גדולה.
ויום אחד, יום אחד כבר יהיה רוב מספרי כזה של החפצים בתפילת הבוקר שיתווה אולי שינוי כלשהו, אבל גם אז, מתוקף אותו העיקרון של רוב שצריך להתנהג כמו רוב - יהיה על הרוב לכבוש את רצונו ולהתחשב במיעוט, ויפה שעה אחת קודם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו