רק לא מלחמת דת

לאהרון חליוה יש הרבה שאלות קשות לענות עליהן. ועדות החקירה לא יעשו לו חיים קלים, וההיסטוריה ככל הנראה תתאכזר אליו. הוא ייזכר כאיש שאמור היה לדעת ולא ידע, שומר הסף שנרדם ונתן לגרוע מכל לקרות. אין לי שום כוונה לחבוט במי שגם ככה נמצא על הרצפה, בוודאי לא בזמן שהוא מוביל את מלחמת הקיום החשובה ביותר של דורנו. ניתן היה רק לצפות שהאדם שכשל בצורה קולוסלית כל כך בניתוח המצב, יחכה יותר מכמה חודשים לפני שהוא מציע ניתוח ביזארי נוסף.

נבירה קצרה בתולדות הלאומיות הפלשתינית מראה שסינוואר אימץ את הטריק הכי ישן בספר. כבר לפני 100 שנה הגה המופתי חאג' אמין אל־חוסייני, ידידו הטוב של היטלר, את סיסמת "אל־אקצא בסכנה". בניסיון הנואש ללבות את הסנטימנט הלאומי של ערביי ארץ ישראל, הוא הבין שהסיכוי היחיד שלו נמצא בפנייה לרגש הדתי

במסמך אזהרה שכתב לגבי עליית ערבים להר הבית במהלך הרמדאן, כתב ש"טריגרים דתיים, ובראשם הר הבית, עשויים להביא בחודש הרמדאן להתלקחות ולהסלמה רב־זירתית ואף אזורית, תוך הפיכת המלחמה למלחמת דת". כבודו שוהה במדינת ישראל? אם כן, ייתכן שהעיסוק האינטנסיבי במלחמה הסיח את דעתו מהעובדה הדי־אובייקטיבית שאנו נמצאים בהסלמה רב־זירתית ואף אזורית. למעשה, בעוד התמרון בעזה נמשך, עשרות אלפי אזרחים תושבי הצפון מפונים מבתיהם בזמן שחיזבאללה מפגיז את הגליל; ספינות זרות מתלקחות מעת לעת באזור באב אל־מנדב בגלל קומץ מופרעים שיעים בתימן; טייסינו המצוינים פועלים ללא לאות, על פי פרסומים זרים, בדמשק ובערים אקזוטיות נוספות; ועל החגיגה הזו מנצח משטר האייתוללות, לפחות בזמן שהוא לא מכבה שריפות מסתוריות שפורצות במתקנים אסטרטגיים.

אבל בואו ניגש לעיקר: חוץ מלהפעיל את כפתורי ההיסטריה של הצמרת המדינית כאן ומעבר לים, איזו מין הפחדה זו - "מלחמת דת"? לא שמלחמות דת זה דבר יפה, בכלל לא, אבל העם היהודי יכול להעיד בוודאות די גדולה שגם מלחמות על בסיס גזע הן לא מציאה גדולה. בכלל, על איזה רקע היתה המלחמה עד עכשיו - רומנטי? אירוע פלילי? ואיך בעצם אפשר להבין אחרת מלחמה שמחולליה מכנים אותה מהרגע הראשון "מבול אל־אקצא"?

כי האמת הבלתי נעימה היא שההפרדה האסתטית הזו בין דת ללאום היא סטארט־אפ מערבי. ואגב, גם היא עלתה לאנושות בכמה מלחמות עקובות מדם. אצל הפלשתינים, לעומת זאת, הדת והלאום מעורבבים לפעמים עד כדי חפיפה מוחלטת, וזו הסיבה שמלחמה שהחלה בשערי עזה נושאת את דגל מסגד אל־אקצא, ושגדולי הרוצחים צוהלים "אללה אכבר". יש ישראלים שרואים בתמהיל של דתיות ולאומיות קוקטייל קיצוני ופרימיטיבי, ומשערים שגם אויבינו לא נסחפים לתועבות שכאלו. לטבוח, לאנוס, לרצוח ולהילחם בשם הדת? מי מעלה על דעתו דבר כזה, למען השם?

נבירה קצרה בתולדות הלאומיות הפלשתינית מראה שסינוואר אימץ את הטריק הכי ישן בספר. כבר לפני 100 שנה הגה המופתי חאג' אמין אל־חוסייני, ידידו הטוב של היטלר, את סיסמת "אל־אקצא בסכנה". בניסיון הנואש ללבות את הסנטימנט הלאומי של ערביי ארץ ישראל, הוא הבין שהסיכוי היחיד שלו נמצא בפנייה לרגש הדתי. למעשה, תאומות סיאמיות באו לעולם: קריאת "אל־אקצא בסכנה", לצד קריאת "אד'בח אל־יהוד". רק מי שצר עולמו כעולם הנמלה המערבית החילונית יכול להתעלם מכך שהסכסוך הישראלי־פלשתיני היה, מיומו הראשון, מלחמת דת.

ומילה לגבי הפרקטיקה: רוב המדינות המוסלמיות נמנעו מלהתערב במלחמה עד עכשיו, ואין שום סיבה לתת להן מניע לעשות זאת. אין ספק שכבכל סוגיה רגישה, גם כאן נדרשת זהירות רבה. אין לי רקע באמ"ן, אבל אציע הצעה צנועה: ההחלטה אם וכמה מוסלמים יעלו להר הבית ברמדאן תושפע משאלה אחת בלבד - האם הדבר יסכן את ביטחונם של אזרחי ישראל.

האם עלייה מוסלמית גדולה להר הבית עלולה לעורר, כדברי חליוה, התלקחות והסלמה? כי דבר אחד בכל זאת למדנו בתקופה האחרונה: לפעמים אנחנו לוקים בעיוורון לגבי הצד השני. לפחות נוודא שאנחנו שומרים על עצמנו.