מעשה בתקווה רדיקלית

אחד הסיפורים המכוננים של הדת היהודית והתרבות היהודית בנות זמננו הוא סיפור יציאתו של רבן יוחנן בן זכאי מירושלים, רגע לפני חורבן בית המקדש.

למה סיפור שאירע לפני כאלפיים שנה הוא משמעותי כל כך ליהדות בת זמננו? אביא את הגרסה הקצרה של הסיפור, שבו רבן יוחנן בן זכאי, שהיה מנהיג כת הצדוקים בירושלים, מבין שהדרך הקנאית של האיסיים מובילה לחורבן בית המקדש. רבן יוחנן בן זכאי מצליח ליצור חזון חדש של התנהלות יהודית ללא בית מקדש וכוהנים, ויוצר, בעצם, את התשתית של היהדות העכשווית, באמצעות הבקשה האלמותית שהוא מבקש מהנציב הרומי אספסיאנוס (שיהפוך בהמשך לקיסר האימפריה הרומית) - "תן לי יבנה וחכמיה". אל מול החידלון הקיומי והתרבותי של היהדות באותה העת יוצר רבן יוחנן בן זכאי תמונת עתיד ונוטע בקרב מאמיניו תקווה של חיים יהודיים מלאים וחדשים.

ליר טוען שבבני אומת העורב יש מרכיב תרבותי, שמעוגן בטקסים ובחזיונות, המאפשר להם לפתח אומץ, להבדיל מתרבויות אחרות, שבהן מלמדים את בני האדם להתנהג ולפעול במצבים ובאתגרים שונים, אבל לא באמת מלמדים אותם לפעול באותו האומץ - במצבים שבהם אין לנו את הביטחון כיצד להתנהג

בסוף שנות ה־20 של המאה הקודמת הצ'יף של שבט אומת העורב (Crow), שפירוש שמו לאנגלית הוא "הישגים רבים" (Plenty Coups), שיתף את פרנק לינדרמן בקורות חייו שלו ושל השבט שלו. בהתבסס על הכתבים של לינדרמן, כתב בשנת 2006 הפילוסוף האמריקני ג'ונתן ליר את ספרו "תקווה רדיקלית: מוסר אל מול חורבן תרבותי", שבו פיתח את התפיסה לשמירה על תקווה גם בפני מצב של חידלון תרבותי וקיומי, כשאין כל עוגן להיאחז בו.

הצ'יף עמד בפני מציאות טרגית, שלפיה הקיום הפיזי, התרבותי והרוחני של השבט עומד בפני כליה כתוצאה מההפסד במאבק מול הלבנים שהתיישבו באזור שבו חיו בני השבט שלו וריכוזם בשמורה. אבל במקום לשקוע במרה שחורה, הצ'יף מציג בדברים שלו, ובעיקר במסר לבני שבטו, תמונת עתיד של התחדשות וצמיחה, שבאותה נקודת זמן היא בלתי אפשרית. כאמור, ליר מכנה פעולה זו כתקווה הרדיקלית - פעולה המשלבת מצד אחד אומץ, ומצד שני דמיון בפעולה, והיא מניחה את קיומו של עתיד טוב יותר, אף שאין לו היכולת המושגית לתאר ולנסח אותו. ליר מגדיר את ההתנהגות הזו כ"אומץ", שמתבטא במצבי קיצון שבהם הכלים והכללים החברתיים המוכרים כבר לא חלים ולכן נדרשת פעולה יוצאת דופן. ליר טוען שבבני אומת העורב יש מרכיב תרבותי, שמעוגן בטקסים ובחזיונות, המאפשר להם לפתח אומץ, להבדיל מתרבויות אחרות, שבהן מלמדים את בני האדם להתנהג ולפעול במצבים ובאתגרים שונים, אבל לא באמת מלמדים אותם לפעול באותו האומץ - במצבים שבהם אין לנו את הביטחון כיצד להתנהג. המסקנה של ליר מתוך הניתוח הפילוסופי הזה היא שהדרך היחידה להתמודד עם אי־ודאות ותמונת עתיד לא ברורה היא בפעולה אמיצה של תקווה רדיקלית.

רבן יוחנן בן זכאי והצי'ף נקטו פעולה מנהיגותית אולטימטיבית. הם יוצרים תמונת עתיד שנראית כמעט בלתי אפשרית עבור המונהגים, כשהם בשיא ייאושם. זה ה"קסם" הזה שגרם לשחורים בדרום ללכת אחרי מרטין לותר קינג, שהצליח להמשיג עבורם תמונת עתיד אחרת מזו שחיו בו; או גרם להודים להאמין למהטמה גנדי שהעצמאות מהאנגלים תגיע ללא מאבק אלים, ולחברי מועצת העם ללכת בעקבות דוד בן־גוריון ולהכריז על עצמאות ישראל כנגד כל הסיכויים.

כשקוראים את עלילות רבן יוחנן בן זכאי, קשה שלא להתחבר לתחושה המלווה אותנו כיום. אלה ימים קשים למחשבה. אנחנו מוצפים ברגשות של עצב ושיברון לב, פחד וזעם, ייאוש וצימאון לתקווה. אך עם כל זאת, יש צמא עצום למנהיגות חדשה שתצליח ליצור בכולנו את התקווה הרדיקלית, התקווה למציאות אחרת ביום שאחרי. זו צריכה להיות כעת החובה האזרחית שלנו - הדרישה למנהיגות שתייצר עבורנו את התקווה הרדיקלית, כי כמו שאמר ניקולו מקיאוולי: "דבר אינו גורם לייאוש כה גדול כמו אי־יכולתנו למצוא סיבה כדי לקוות".