האמת מאחורי המחסור בגשמים

רשות המים פרסמה תחזית שנתית בדבר בצורת מתמשכת, אולם האם זה מתפקידה לספר לנו על כמות המשקעים, או שמא זה תפקידו של השירות המטאורולוגי, במחצית אוקטובר לקראת החורף? ומדוע נאמר במפורש בפרסום ההודעה שגם אם השנה תהיה ברוכת גשמים מעל הממוצע הרב־שנתי, עדיין תהיה בצורת? 

שנת בצורת מוגדרת ככזו שבה יורדים פחות משלושה רבעים מכמות הגשמים המשוקללת בכל הארץ. כיצד הופכת שנה שבה כמות המשקעים היא 90 אחוזים מהכמות הממוצעת לשנת בצורת, ובכלל, כיצד הפכו שנים כמעט ממוצעות לשנות בצורת - האם על מנת לפצות חקלאים או בעלי עניין?

ברשות המים בחרו להביא פרזנטורית מפורסמת, שבפנים סדוקות מפחידה אותנו כאילו אין מים משמיים. יש ויש. אלא שתכנון המים על ידי הרשות לוקה בחסר, וזה בלשון המעטה. כמות הגשמים היורדת בתל אביב רבתי אינה נופלת מכמות הגשמים בערים אירופיות כמו לונדון, פראג או מוסקבה. מחקריו של ד"ר נעם חלפון מלפני שנים אחדות מראים בעליל כי במחזור של שבע שנים תהיינה שלוש שנים ממוצעות, שתיים ברוכות ושתיים שחונות.

הכנרת נראית רע. ביחס למתי? מקור המים המתוקים של ישראל, אחד מתוך שלושה עיקריים, הפך בשני העשורים האחרונים, לפי מיטב הסיסמאות של ההתחממות הגלובלית, למדד מצב הרוח הלאומי. ממש כפי שהנילוס לגבי המצרים. למה? כי אין לנו יותר מים, אומרת לנו הפרזנטורית. זו שבטוחה שהארץ אמנם מתייבשת, אבל בעיקר מתביישת. שמא תפנה אצבע מאשימה לתכנון הלקוי של רשות המים? לא. היא בוחרת להמעיט בערכה של ההתפלה.

נבהיר לה כי היא לא לבד. האופנה המקשרת בין "שינויי אקלים קיצוניים" לבין מחסור מדומה של גשמים הגיעה גם לבריטניה. המשרד לאיכות הסביבה קבע: "בריטניה צפויה למחסור במים החל מ־2050, אם לא יינקטו צעדים לצמצום הצריכה והבזבוזים". וזאת כמובן עקב ההתחממות הגלובלית הנקראת בשנים האחרונות "שינויי אקלים". והכל, כמו בישראל, כיסוי על היעדר תשתיות לטיפול בשפע הגשמים. 

קליפורניה, מדינה על גבול מדבר, עשירת מים בצפונה, ושחונה יותר בדרומה. מזכירה את ישראל. רגולציה ירוקה חסרת רחמים מונעת בניית סכרים ומאגרים כפי שבנו בשנות ה־60. צריכת מים גבוהה על ידי גידולים חקלאיים זוללי מים וצריכה ביתית הביאו למחסור במים זמינים, ולא למחסור במשקעים.

בפח "שינויי האקלים" נפל גם הגיאוגרף אביעד שר־שלום, המתנגד להתפלת מים בנפח הקיים מאחר שזה גורם להתחממות גלובלית. חבל שהכנסת טיעון שכזה מקלקלת את השורה. מישהו שכח שהמוביל הארצי נבנה ב־1964, עת היתה האוכלוסייה בת 2.5 מיליון נפשות, שהתקלחו פעם בשבוע ולא פעמיים ביום? בשנים ההן מחיר המים לחקלאים היה כמעט חינם וגידולי סרק כמו כותנה זללו מים מהכנרת ומהמעיינות. נוסיף על כך מחיר (כדאי) לשלום עם ירדן - כ־50 מיליון מטרים מעוקבים בשנה. והנה התמונה נראית אחרת.

המים קיימים בשפע והנחלים זורמים אל הים במקום אל התהום. פתרונות לא חסרים. הרגולציה והחסמים כבר הפילו חללים רבים, מותר לה לרשות המים להתמקד במימוש פתרונות ולא להפחיד אותנו שהכדור מתחמם ושאין מים לתת לאדם ולבהמה.

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו