מצבו האמיתי של העוני בישראל

"קו העוני". גם אחרי שדו"ח של ביטוח לאומי מבשר על מגמה של צמצום העוני, עדיין צירוף המלים הללו מכה כאגרוף בבטן. ומיד הדמיון מתחבר למחסור תהומי, לרעב. החשש מרעב נעוץ עמוק בתודעתנו. מְהַלְּכֵי האימה, כמו נביא הזעם המזוקן אהוד ברק, יודעים זאת. לכן הם ממשיכים להטיח בפנינו שוב ושוב את המספר המדהים: מיליון ושמונה מאות אלף מתחת לקו העוני!

אז הלכתי לבדוק את המספרים, וגיליתי שאחד מעמודי התווך של "מדד העוני" קשור להגשמת החזון שנחרז לסיסמה: "למען המולדת עשרה בנים ללדת, ולשאת בגאון את פרס בן גוריון". מתברר שגודל המשפחות בישראל הוא גורם מרכזי, שבגללו או בזכותו ישראל נמצאת במקום בולט בשיעור העוני בהשוואה למדינות ה OECD, במיוחד ביחס לילדים. 

החשבון פשוט: במדד ה־OECD של ילדים לאישה, ישראל מובילה עם 3.1 ילדים בממוצע, אחריה דרום אמריקה עם 2.5, ארה"ב עם 1.8 וגרמניה - 1.6. ממוצע מספר ילדים ב־OECD עומד על 1.7 ילדים.

הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) מאששת את הנתון המנבא על קשר הדוק בין ילדים לכסף (פברואר 2018): אם בעשירון העליון שיעור משקי הבית עם ילדים עומד על 18.4% בלבד, בעשירון התחתון שיעור משקי הבית עם ילדים בני פחות מ־18 מהווה 65.3% מסך משקי הבית. ככל שהעשירון יורד, שיעור משקי הבית מרובי (ברוכֵי!) הילדים עולה. 

זה, כמובן, מעביר אותנו מיד למגזרים. למשל החרדים, המהווים כ־6% מהאוכלוסייה, אך חלקם בכלל המשפחות העניות מגיע ל־15%(!) עם שישה ילדים בממוצע. מספר דומה ואף גבוה יותר של ילדים ניתן למצוא בקרב כשליש מן המשפחות הערביות. אז מה הפלא, שלפי מדדי העושר והעוני, 39% מקרב העניים הם ערבים, למרות שחלקה של אוכלוסייה הערבית הוא רק 14.6% מכלל התושבים במדינה. 

יוצא אפוא, שכ־54% מבין המוגדרים "עניים" במדינת ישראל, נמצאים בקבוצת "העוני" מתוך בחירה תרבותית או קהילתית. ועדיין, מחקרים סוציולוגיים מלמדים, שקהילות חזקות מעניקות לחבריהן הון שאינו נמדד דווקא בכסף. 

במחצית 2017 פרסם המכון החרדי למחקרי מדיניות מחקר, שקבע כי העובדה שאנחנו מגדירים מישהו "עני", לא בהכרח גורמת לו להרגיש רע. אדרבה: "בפילוח לפי גובה ההכנסה לנפש של משק הבית, עולה כי שביעות הרצון מהחיים בקרב החרדים אינה משתנה בהתאם לרמת ההכנסות, בשונה מהקשר הקיים בין רמת ההכנסה ושביעות הרצון מהחיים באוכלוסייה היהודית שאינה חרדית, וביתר שאת באוכלוסייה הערבית. ממצא זה מחדד את ההבדלים בין תפיסת העוני בחברה החרדית ובין התפיסה בחברה הכללית, שבה על פי רוב אין בחירה רצונית בעוני וברמת חיים חומרית נמוכה", כך החוקרים. יש הסבר למה שנתפס כמתמיה בעיני מי שחיצוני: בקהילה החרדית תמיד יימצא לכל אחד מזון ומלבוש, מחסה ומלמד. הערבות ההדדית מגוננת מפני נוולות העוני; כמעט כמו בקיבוץ.

ועדיין לא דברנו על הגדרת "קו העוני", המבטאת מצב יחסי ולא אבסולוטי; על מגזרים שלמים שלא יוצאים לעבוד מתוך בחירה אישית, תרבותית או מסורתית. ועוד נתון נוסף, ייחודי לישראל: 57% ממקבלי השלמת הכנסה הם בעלי רכוש (דירה) הרשום על שמם. 

עוני בישראל לא דומה לעוני בגוואטמלה; בהינתן שרמת החיים בישראל גבוהה, העניים "שלנו" נחשבים אמידים במדינות שהתוצר הלאומי הגולמי (תל"ג) הנמוך שלהן לא עולה על מאות בודדות של דולרים. 

גם שיטת איסוף הנתונים של הדו"ח מוטלת בספק, בהותירה את כל הכסף השחור מחוץ למדד. כל אלה אינם אלא קצה הדרך להבנה, שקו העוני הוא לא מה שחשבנו. ואם כמוני, גם אתם סבורים, שילדים זה שמחה וברכה, הרי שנביאי הזעם יוותרו בזעמם, ואנחנו בשמחתנו.

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו