ישראל פתחה את שעריה

1999 תיזכר בכדורגל הישראלי לעד כשנת המאניה דיפרסיה של נבחרת ישראל. באמצע אותה שנה, בלילה חד־פעמי, תקענו חמישייה לאוסטריה, אבל אז בא נובמבר השחור עם שני מפגשים מול דנמרק, שהחזירו את ישראל לחור שלה עם כל הפרשה העצובה ההיא.

אתמול, 22 שנה אחרי, דנמרק חזרה לכאן ומצאה את ישראל עדיין מחפשת את היציאה מהחור. אז נכון שזה רק המשחק הראשון במוקדמות גביע העולם, אבל מאוד מתסכל לראות איך במיוחד מול נבחרות צפון־אירופיות אין לשחקנים שלנו מה לחפש. פשוט אין. לא בכוח, לא במהירות, לא במהירות מחשבה.

לפני 40 שנה, כשבסקנדינביה לא הבדילו בין כדור לכדורת, הקבוצות שלהן היו מגיעות להשתזף כאן, ועל הדרך חטפו תבוסות בטורניר האינטרטוטו ממכבי נתניה. האוהדים היו חוזרים מחוף סירונית ובדרך הביתה נכנסים ליציע, עדיין עם בגד ים וכפכפים, לראות את עודד מכנס מתעלל בהם. מאז העולם השתנה. הדנים בנו עם 4 מיליון תושבים אימפריית ספורט וכדורגל, ואנחנו נשארנו עם אותם כפכפים מנתניה.

שוב, דנמרק לא בליגה שלנו בשום קריטריון, אבל שיטת שלושת הבלמים התרסקה ביג טיים כמעט בכל התקפה של האורחת. השחקנים שלנו לא יכולים להדביק אותם, ושני השערים באו ממוגבלות פיזית ומחשבה איטית, שמקרינה תגובה איטית.

תסתכלו על הבלם שלהם אנדראס כריסטנסן מצ'לסי. כנראה הכי מהיר בקבוצה. כשאין לך כאלה אתה לא יכול לשחק בשיטה שרק מבליטה את המוגבלויות שלך.

ובכלל, כשאנחנו מסתכלים על שחקני נבחרת אצלנו ואצלם, מבינים את עומק הבור האיכותי. דור פרץ הוא אולי היחיד מאלו שמשחקים בליגת העל שראוי לראות הרכב. אם לדנים יש נציגויות זרות בצ'לסי, לסטר, ברצלונה, לייפציג ואינטר, כולן LEVEL A, הטובים שלנו משחקים באיינדהובן, ארנהיים, הופנהיים וסלטיק.

בלי קשר לזה שהטובים שלנו, זהבי וסולומון, היו מתחת לרמה שלהם, וששום כדור רוחב של אלי דסה לא הגיע ליעדו, מה שתסכל באמת זה שדנמרק "טיילה" על הדשא ושיחקה בקושי חצי קלאץ', וישראל חזרה להיות סוג של מלטה - בשר תותחים לא נחשב.

מאז שהתחיל כאן הפרויקט האוסטרי בניהולו של וילי רוטנשטיינר דווקא זיהיתי ניצוצות של התקדמות, בעיקר בסגנון המשחק ובמחויבות, אבל אתמול זיהיתי גניבת דעת על מלא־מלא אצל האוסטרי, שהקריא לנו סיפורי אלף לילה ולילה לפני השינה, וסיפר לנו שלחצנו על דנמרק 20 דקות. באיזה עולם הוא חי הבן אדם, והאם ראינו את אותו משחק?