אחדות באחד, פילוג באחר

במוצאי שבת קודש התייצב ראש הממשלה בנימין נתניהו להצהרה שבסיומה שאלות. לקראת סיום אמר: "אזרחי ישראל, אנחנו בדרך לניצחון. הלוחמים דורשים זאת, הפצועים דורשים זאת, המשפחות השכולות דורשות זאת, ורוב עצום בעם דורש זאת. כדי להשיג את הניצחון אנחנו צריכים דבר אחד - אחדות. לא אחדות לרגע, אלא אחדות אמיתית… אל תקשיבו לאלה שמנסים לפלג בינינו… רוב העם רוצה דבר אחד - אחדות למען הניצחון".

כמעט השתכנעתי בכנות דבריו ועמדתי למחוא כפיים, אך נזכרתי שבעוד בפה אחד מדברים על אחדות, באחר ממשיכים לעשות הכל כדי להחזיר את 6 באוקטובר לחיינו.

זה מתחיל בכך שמכל הדוגמאות שבעולם בחר נתניהו לספר כיצד לוחם קטוע רגל, שאותו ביקר בשיבא, "זכה" לצעקות ממבקר אחר מפני שקיבל את ראש הממשלה במאור פנים.

נתניהו תיאר כיצד הלוחם הצעיר נעמד על רגלו האחת וצעק לעבר מתריסו: "מי אתה שתדבר על פילוג, אתה עושה פילוג". באנקדוטה הזאת רה"מ לא הדגים אחדות, אלא הפך את מי שמתנגד לו פוליטית לאויב שנמצא מצידו האחר של המתרס.

והמשיך במתקפה על התקשורת שאינה חוקרת מי מממן את המודעות נגדו; הפלגנות מתבטאת גם בכך שלא מערבים את חברי קבינט המלחמה בהחלטה לא להמשיך את המו"מ לשחרור החטופים; בלחץ על משפחות החטופים אשר הביא לכך שראש מטה החטופים, רונן צור, הודיע על פרישתו.

גם במקרה הזה אין קשר בין אחדות לבין שלום בית - "יש גרעין של משפחות חטופים שספגו איומים על ידי גורמים פוליטיים, שלא יעזרו למשפחות אם יימשך הלחץ על הממשלה להגיע להסדר", אמר לי בכיר במטה. השיח של 6 באוקטובר השתלט גם על מטה משפחות החטופים.

ולגבי ערביי ישראל - מאז מחדל אוקטובר ניכר היה שהאוכלוסייה הערבית שומרת על פרופיל נמוך. גודל האירוע של טבח 7 באוקטובר לא פסח עליהם.

הזעזוע ניכר גם שם. השקט בערים המעורבות נשמר. קולות קיצוניים מעטים נשמעו, אך זה תמיד קורה, בשני הצדדים. כבר כתבתי כאן על פגישתי עם האח הראשי במחלקת שיקום החיילים בשיבא, מוחמד ג'בארין, ערבי מוסלמי מאום אל־פאחם, שמטפל בחיילים הפצועים במסירות אין־קץ.

נתניהו תיאר כיצד הלוחם הצעיר נעמד על רגלו האחת וצעק לעבר מתריסו: "מי אתה שתדבר על פילוג, אתה עושה פילוג". באנקדוטה הזאת רה"מ לא הדגים אחדות, אלא הפך את מי שמתנגד לו פוליטית לאויב שנמצא מצידו האחר של המתרס

אבל במקום לחזק את ג'בארין הממשלה נפלה בשביו של איתמר בן גביר אשר דרש שלא יאפשרו לערביי ישראל לעלות להר הבית ברמדאן והניח את כולנו על חבית חומר נפץ.

גם אם בסופו של דבר תתקבל החלטה דרקונית פחות - למשל, שרק מגיל 40 ומעלה יוכלו לעלות - זה מיותר והפוך מאחדות.

שנים רבות השיח המפלג היה אבן דרך בדרכו הפוליטית של נתניהו. מ"פרס יחלק את ירושלים" ועד "השמאל שכח מה זה להיות יהודים". חשבנו ש־7 באוקטובר ישנה משהו. טעינו. מגיעה לנו אחדות אמיתית.